אני ״האיש והטרנינג, דודו איבגי משדרות״

מזה שלושה עשורים מצויה החברה הישראלית במלחמת תרבות גלויה, שמהותה המאבק על הגדרה מחדש של “אמיתות” תרבותיות, חברתיות, מעמדיות וכלכליות. עוד בראשית ימיה של החברה הישראלית סבל הציבור המזרחי בכלל, והעדה המרוקאית בפרט, מתדמית שלילית. כראיה לכך ניתן להביט בסדרת הכתבות של עיתונאי ״הארץ״, אריה גלבלום, משנת 1949: “חודש ימים הייתי עולה חדש”. בסדרה זו אסף גלבלום את מכלול הדעות הקדומות והסטריאוטיפים שנקשרו בעולים היהודים ממרוקו והעלה אותם על הכתב בתפוצה כלל ארצית. בין הדימויים שמאמרו קיבע בתודעה הישראלית ביחס ל”מרוקאים” נוכל למצוא את התפישה כי מדובר בעולים הגרועים ביותר; בורים, פרימטיבים וטיפשים שאינם יהודים כלל; חולים ומלוכלכים, פושעים, זונות ושתיינים שבימינו מכונים “ערסים” ו”פרחות”; עצלנים כרוניים שלא מסוגלים להשתלב בחברה המודרנית של ישראל, ועוד.

משך כל שנות קיומה של מדינת ישראל נאבקים יהודי מרוקו על הלגיטימציה שלהם: ממרד התושבים המוחלשים של שכונת ואדי סאליב החיפאית ב-1959, דרך מהומות הנוער היהודי-מרוקאי משכונת מוסררה שהעניק לעצמו את השם “הפנתרים השחורים” בשנת 1971, ומשם למאבק שהובילו בשנות ה-80 וה-90 במסגרת “הקשת הדמוקרטית המזרחית” ומחוצה לה אינטלקטואלים בני הקהילה כמו סמי שלום שטרית, מאיר בוזגלו, משה קריף, יוסי דהאן, חנה אזולאי הספרי ועוד. בזכות המאבק הגלוי והישיר מול הממסד החברתי-תרבותי-כלכלי בישראל, בו שולטת הגמוניה שהיא במידה בלתי מבוטלת “אשכנזית”, נסללה כברת דרך מדהימה. יותר ויותר שינויים ניכרים בתודעה הישראלית באשר לאופן שבו החברה (בפרט המזרחים שבה) מתייחסת לתופעות של הזרה, הדרה ואפליה כלפי יהודים יוצאי ארצות האיסלאם ככלל.

לאחר שצפיתי השבוע בקטע האודישן של דודו איבגי משדרות בתוכנית הריאליטי “אקס פקטור” וראיתי את “הלקח המשמעותי” שלמד עברי לידר, לדבריו, בשיפוטיות כלפי האחר, גמלה בלבי ההחלטה להציע ללידר כמה “שיעורים” נוספים על שיפוטיות, ובעיקר על ייצוג, במסגרת תרבות הרייטינג שמטפחת את חשבון הבנק שלו מדי חודש בחודשו. בנוסף לכך, אני מעז לחטוא במחשבה שאולי ילמד לידר גם קצת על “האנשים האלה מהפריפריה” שהוא שומע עליהם מעת לעת (כנראה במימונה) ומכונים בשם “מרוקאים”. למעשה, מדובר בשלושה שיעורים קצרים ולא מורכבים מדי, שלאחריהם ארצה לספר לעברי קצת על דודו איבגי כפי שאני הכרתי אותו, שאינו אותו דודו שראיתי על המסך בתכנית האודישנים של “אקס פקטור” עת דמעות של זעזוע עלו בעיני, בשל העוול שנגרם מידו לבני עירו בשדרות ולבני קהילתו בכל רחבי הארץ.

1. הדימוי של ה”מרוקאי” בתודעת הטלוויזיה המסחרית

על אף ההישגים הכבירים שהשיג המאבק המזרחי, עדיין מוצאים עצמם יהודי מרוקו בשדה הקרב בהגנה על שמם הטוב. כמו בזירות אחרות בעת הנוכחית, גם כאן המאבק נדרש להתמודדות עם מורכבות גדולה ומתוחכמת בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות. התדמית שיוחסה ליהודי מרוקו בעבר הייתה גלויה ונאמרה ללא חשש בפי כל. אותה טקטיקה ישירה התחלפה בטקטיקה מוסווית, כביכול בלתי מזיקה או שאינה מתכתבת עם הדימויים הישנים של גלבלום, למשל.

אך אין הדבר כך כלל וכלל. במאמרה החשוב “אנחנו, מסעודה משדרות”, ויקי שירן ע”ה הסבירה באופן חסר תקדים ובחדות רבה את האופן בו התקשורת הישראלית יוצרת הבניה משעתקת של הדימוי השלילי של ה”מרוקאי”. בכך חשפה שירן את תת-המודע של הטלוויזיה הישראלית המסחרית ושל נשיאה – מקים חברת “קשת” אלכס גלעדי. גלעדי הוא האיש שטבע את המונח “מסעודה משדרות”, שמטרתו להגדיר את המכנה המשותף התרבותי הנמוך ביותר של החברה הישראלית, זה אליו צריכה לפנות הטלוויזיה המסחרית. לפיכך, שפת הטלוויזיה המסחרית מרדדת את התוכן, מנמיכה את הרף האינטלקטואלי ובונה דימויים סטריאוטיפיים של טיפוסים “ישראלים” (“טייפקאסט”). בעוד שאשכנזי למשל יוצג כ”חנון”, משכיל, יפה נפש, הומאני ותרבותי, יוצג המרוקאי כאלים, יצרי, נוטה לכישוף ומיסטיקה, חם מזג לטוב ולרע, בשלן ועצלן. הדבר נעשה על מנת להעביר תכנים לאנשים “פשוטים” בדרך קצרה, יעילה, מובנת וכללית. תכניות הריאליטי הישראליות הן הפלטפורמה המתאימה ביותר לכך, והן המנציחות והמשעתקות הגדולות של התופעה.

2. הקלות של הטמעת הדימוי הפוגעני כלפי ה”מרוקאים”

נוכח עוצמתה הגוברת והולכת של התרבות הוויזואלית בחיינו, מתרחב השימוש בסטריאוטיפים ובהכללות בנוגע למאפיינים התרבותיים והחברתיים של הקבוצות השונות בחברה הישראלית. כשהדימויים האלו “מפגיזים” אותנו מכל עבר בטלוויזיה, במחשב ובטלפון, ללא כל פיקוח או הסברה, הם הופכים למציאות של ממש עבור ישראלים רבים. רבים מאתנו מטמיעים את הדימויים הללו ואת הקטגוריזציה שעושים “ברוני התרבות” לישראלים באמצעי המדיה השונים העומדים לרשותם. מכאן מגיע המושג “טייפקאסט” – ליהוק דמות על פי מאפיינים חזותיים, התנהגותיים, סוציולוגיים ואנתרופולוגיים.

כתוצאה מכך, אנו נתקלים בתופעות מכמירות לב ומקוממות של “מרוקאים” מכל הסוגים המשתתפים בתוכניות ריאליטי שונות ובתום לב מציגים לראווה את עולמם התרבותי בדיוק בהתאם לתודעה הכוזבת של התקשורת המסחרית ולתבניות שהיא מכתיבה להם. ב”האח הגדול”, למשל, קותי סבג התאים עצמו לטייפקאסט של “הערס מבית שמש” וסיפר על קנאותו לבית”ר י-ם ועל בעיות ההימורים שלו; ג’קי אזולאי ב”מאסטר שף” נכנסה לדמות של “המרוקאית החמה” והכריזה ״כפרה!״ על כל עובר ושב; נינט טייב ב”כוכב נולד” הפכה לצעירה מהפריפריה שהגיעה אל “העיר הגדולה” ולומדת להשתלב בחברה הנכונה על ידי הדחקת כל סממן של “עיירת הפיתוח” ממנה באה. לבסוף, הגענו לדודו איבגי ב”אקס פקטור”, שהציג בפנינו באופן כל כך לא משכנע, במשחק תיאטרלי רע, את כל הסטריאוטיפים הפופולריים על ה”מרוקאים”. הכל היה שם: טיפשות, עצלנות, בהמיות, עילגות, וולגריות ומה לא.     

3. סם התהילה ורצח האופי של ה”מרוקאים”

במציאות הזו, בה תרבות הריאליטי מעצבת את האופן שבו אנו קוראים את המפה הסוציו-תרבותית בישראל, צריך להקדיש מחשבה גם לאופן בו היא מאפשרת לכל אדם להיות “מפורסם” ובכך לקנות את עולמו. בימינו, כדי להיות מפורסם ולזכות לתהילת עולם ולו לחמש עשרה דקות קצרות, יותר ויותר ישראלים מוכנים להשליך מעליהם את זכותם לפרטיות, את זכאותם לשמם הטוב, את זכותם לחופש הביטוי, את זכותם לכבוד ועוד זכויות רבות יחד איתן.

כאשר אלו הם פני הדברים, וישראלים רבים נוהגים בזכויותיהם שלהם בזילות, תינהג גם זילות יתרה כלפי אחרים וכלפי החובה שלא לפגוע בכבודם, בפרטיותם ובשמם הטוב. הדחף הבלתי נשלט לראות תמונה “משופצת” שלו בכל קרן רחוב פוגעת בחושי הצדק, בערכי המוסר וביסודות החינוך של הישראלי תאב הפרסום. כמו נרקומן של פרסום המבקש לשבור את קריז האלמוניות, עשוי אותו ישראלי לדרוס את כל הנקרה בדרכו אל עבר אורות הניאון והזוהר של תעשיית הריאליטי. רק אידיוט יכול לצפות ממנו, במצב כזה, לגלות אחריות ומודעות לאופן בו התנהלותו בציבור משפיעה על שמה הטוב של הקבוצה או קהילה אליה הוא משתייך. כשגורל ייצוגה של הקהילה מופקד בידיהם של “מסוממי זרקורים” ושל גורמים מסחריים מניפולטיביים המבקשים עוד ועוד רייטינג מ”מסעודה משדרות”, הייצוג של קבוצה חברתית כמו העדה המרוקאית לא זוכה להתחשבות ולטיפול במשנה זהירות.   

כך קרה שדודו איבגי, שחקן צעיר המבקש לקבל הזדמנות ולהתפרנס, אולץ להיכנס לתפקיד טלוויזיוני גדוש בסטריאוטיפים דורסניים על המקום ממנו בא ובייצוגים אלימים כלפי זהותו שלו עצמו: צעיר, יהודי-מרוקאי משדרות. המחזה המביש של דודו אבגי בפריים טיים, הציג במלוא שפלותה את ערכיה המוסריים האמיתייים של תעשיית הבידור והריאליטי. זו תעשייה שמאלצת בחורים/ות צעירים/ות נטולי הקשרים הנכונים והקומבינה במסדרונות הרפש, להסכים (במודע או שלא במודע) לייצוג רע של א/נשים כמותם וכמותן. אני, כמו אלפים יהודים-מרוקאים ו”שדרותים” אחרים, חשנו את הכאב כצריבה בבשר החי. ראינו לנגד עינינו את הצעיר הזה מושפל תוך שהוא מנסה ללא הצלחה לשכנע את הצופים שהוא הוא התגלמות הסטריאוטיפ של ה”מרוקאים” בישראל ובתוכם ה”שדרותים”.ֿ

את דודו איבגי הכרתי באופן אישי ולכן הכאב פגע בי בעוצמה רבה. הכרנו בשנת 2008, כשעסקתי בחינוך בלתי פורמלי בשדרות. דודו היה נער צעיר ומוכשר בעל קסם אישי מהפנט, חיוך כובש ואינטליגנציה גבוהה. הוא היה חניך בתיאטרון הקהילתי לנוער של שדרות ואני הייתי מדריך החוג לצילום. באחת ההזדמנויות הפגשתי את חניכי החוג לצילום עם חניכי התיאטרון הקהילתי של שדרות לפרויקט ראיונות משותף. בראיון נשאל דודו מהם התחביבים שלו וענה: “לקרוא, לשיר, לרקוד ולאכול אוכל מרוקאי”. כששאלה אותו המראיינת מהן תכניותיו לעתיד, ענה: “אני מתכוון להתפתח בתחום המשחק והשירה, ללמוד פיתוח קול ולקחת שיעורי משחק ואז להשתתף בסרטים והצגות. בהמשך, אני חולם לעסוק בבימוי”.

כשנערך הראיון הזה דודו היה נער חולם, תמים וישר דרך שהחל להתעניין בהרשמה ללימודי משחק בבית צבי, קשור בטבורו למשפחתו ולזהותו המרוקאית, לראשו הייתה אז כיפה קטנה ונראה היה שהוא תוהה מהו מקומה בחייו. הוא אהב ללמוד והיה מוכן להשקיע מאמצים כבירים כדי להגשים את חלומו. הרושם שהותיר עליי הנער השאפתן ונעים ההליכות הזה נחקק בזכרוני עד היום, יותר משבע שנים לאחר מכן. חשוב שידע הציבור הישראלי, ובתוכו א/נשי העדה המרוקאית: דודו איבגי ש”התפוצץ” לכם על מסך הטלוויזיה הוא לא דודו איבגי האמיתי. דודו איבגי שראיתם ב”אקס פקטור” הוא בחור צעיר שנוצל על ידי תרבות הרייטינג של ערוץ 2, והוא רחוק שנות אור מהבחור שאני הכרתי ומהבחור שהוא באמת. דודו שאני הכרתי עתיד היה להשתתף בהצגות איכותיות ולשחק מגוון תפקידים מורכבים בתיאטרון, כפי שכבר עשה בהצגה “פרפרים הם חופשיים”, בה גילם צעיר עיוור ומוכשר שעוזב את הפרברים על מנת להצליח כזמר בעיר הגדולה.  

מילה אישית לי לדודו איבגי החביב והיקר (היה ואזכה שיראה את שאני כותב כאן): אין בלבי, ואני בטוח שגם בלבם של יהודים מרוקאים אחרים, טינה כלפיך. ברור לנו כי אנחנו וייצוגנו היינו המנחה שנאלצת להגיש למולך של ערוץ 2, כפי שנהגו רבים לפניך וכפי שככל הנראה עוד ינהגו לא מעטים גם אחריך. עם זאת, ברצוני להשיא לך עצה של אדם שאתה ודאי מכיר, קונסטנטין סטניסלבסקי, שאמר: “צריך להגיע לידי הבנה של השפעת המשחק על אלה היושבים מצדה השני של הבמה”. ובכן, מצדה השני של הבמה ניצבים אנחנו, א/נשי העיר שלך שדרות וא/נשי העדה שלך – יהודי מרוקו. תאמין או לא, הפעולות שאתה עושה כשחקן או כאדם פרטי משפיעות באופן עמוק גם עלינו. בבחירתך לעסוק במקצוע שכל כולו חשיפה פומבית וייצוגיות, בין אם תרצה ובין אם לא, אתה עשוי להשפיע על תדמיתם ועל רגשותיהם של אנשים רבים. אני תקווה שעצתו של סטניסלבסקי תלווה אותך בפעם הבאה שתידרש למשימה נלוזה מעין זו.