הבחירה של ג'ול

ג'ול היה ערבי יהודי. יש רבים כאלה שחיים כאן, אבל רובם לא אוהבים את ההגדרה הזאת. לו עצמו היה קל יותר לקבלה, כמי שהיה בן לאב ערבי ולאם יהודייה. אבל לא הייחוס הביולוגי הוא הנותן וגם אין די בהשתייכות האתנית. מידת הההכלה והנכונות למזג בין ערביות פלסטינית מקומית ליהודיות ישראלית מקומית היא הנותנת, וכשלעצמה בבואה של היכולת למזג ערביות, יהודית ופלסטינית כאחת, עם יהודיות אתנית שהיגרה מן המערב למקומותנו.

מעטים זוכים לחיות חזון ואלה שזוכים דרכם לא סוגה בשושנים. לא רק השבטיות של "יהודים" מול "ערבים" מחריגה אותם מחוץ לשתי המחנות, כמוזרים במקרה הטוב וכבוגדים במקרה הרע; דווקא היהדות הערבית, שהייתה על פניו צריכה להיות הבית והמקלט, כגוף ממסדי, כגוף בוחר, ובוודאי לא כבני אדם ובודדים, הייתה עויינת יותר מכל (כמו גם אלה שדיברו בשם האיסלאם כדי להגדיר מחדש מהי ערביות, כדי שלא תיחשב כבת תוקף כפי שהיתה מאות בשנים: ערביות יהודית, ערביות נוצרית וערביות מוסלמית).

אבל אישיותו ופעילותו של אדם יוצרים את סביבתו. ומן הרגע שבו בנה ג'ול את עולמו שם במחנה הפליטים בג'נין סביב תיאטרון החופש, ועולמות קטנים יותר בשותפות עם חברים בחיפה וברמאללה, נוצרה ההווייה המחוברת הזאת בסביבה שבה נלחמו שליטים ותקיפים מלמעלה לשמר את ה"היהודים" כאנטיתזה ל"ערבים" ולהיפך. לכן ככלל נישואים מעורבים מפחידים את שומרי החומות ובעיקר ממי שנזון כלכלית ופוליטית מעימותים יומיומיים בין כל מי שנחשב "ערבי" למי שנחשב "יהודי". העירוב מעניק חופש לבחור, והוא המקום היחידי כמעט שבו אתה יכול להתמודד עם הייאוש שאחז בפילוסוף סרן קירקגור, שאמר שאיש לא התייעץ איתו לפני שהביאו אותו לעולם הזה ומכאן כל בעיותיו של בן האנוש.

סליבה חאמיס וארנה מר לא התייעצו עם ג'ול ואחיו באם ירצו להיות בני כלאיים בחברה קשה ואכזרית לכל מי שאינו משתייך באופן טבעי לצד זה או אחר. אבל הם העניקו לו, בין כוונו לכך או לא, את החופש לבחור. הבחירה שלהם היתה בקומוניזם כראש גשר אישי שהיה אמור להוביל את החברה כולה למקום טוב. ג'ול הוא בן דורי ואנו כבר שבענו מאידיאולוגיות אוטופיות גדולות מדי והסתפקנו בחלקות אלוהים קטנות שאולי ייצרו מחדש חזון טוב יותר.

הבחירה של ג'ול היתה ברורה, גם אם עבר זמן רב עד שהתבררה: חופש מבוסס על שוויון מלא וחיים המבטיחים משמעות למי שמצליח לינוק, כמוהו, שווה בשווה מן הערביות ומן היהדות. לא ניתן ליצור חופש כזה לפני שכיבוש ודכוי מוסרים מן הארץ. אין דו-קיום ללא קיום, כפי שגורס עזמי בשארה. אבל אין חופש ללא חופש פנימי ואין מקום לחיים נטולי תרבות, בילוי והתרגשות, גם אם הכיבוש והדיכוי נמשכים.

אינני יודע כיצד הוא הצליח לקיים את כל שלוש המשימות הללו בג'נין: נאבק בכיבוש, העשיר את התרבות המקומית ונותר איתן באמונתו בקיום המשותף היהודי-ערבי על כל משמעויותיו בארץ הזאת.

את אביו הכרתי בשנות השמונים כאשר תירגם את אחד מספרי לערבית ונפטר בטרם סיים את עבודתו. לא האמנתי שאהיה נוכח בהלוויות של שניהם. את אמו הכרתי דרך סרטו המדהים "הילדים של ארנה", שהצליח לרגש ולחבר את כולנו לעולמו הפרטי והציבורי. מותו, כמו גם הדרך האלימה והנוראית שבה סיים את חייו, הם אבידה נוראה לכל מי שמאמינים ש"שלום" ו"פיוס" אינם רק הסדרים דיפלומטיים, אלא כוללים רבדים עמוקים של השלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, התחברות אדם עם מקומו וביתו והשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו.

כל מי שמוכנים לראות בארץ זו את פלסטין של לפני 1948, אבל גם את ישראל שאחרי; כל מי שרוצים שמגורשיה הפלסטינים של הארץ הזאת ישובו אם יחפצו בכך; ובעיקר כל מי שמתרגשים מכך שישראל יכולה עדיין להיות חלק מן העולם הערבי, ולא נטע זר, איבדו מורה דרך ואיש דגול שלא בנקל נמצא כמותו. אבל למענו, נמשיך במקום שבו נקטעה באכזריות דרכו.

יהיה זכרו ברוך. אללה ירחמך יא ג'ול!