הגנה מן החוק
דברים רבים וחשובים כבר נאמרו ביחס לחוק החרם: 1. בעוד החוק נועד לבלום את הדה-לגיטימציה של ישראל, הגבלת חירויות היסוד הטמונה בו דווקא תורמת לדה-לגיטימציה הזאת בשל פגיעתה בתווים ההכרחיים לדמוקרטיה. 2. החוק מטשטש בין שאלת החוקיות של הטלת ספק בלגיטימיות של עצם קיומה של ישראל, לבין החוקתיות של הטלת ספק בלגיטימיות של מרכיבים במדיניות מסוימת של ממשלתה – הכיבוש וההתנחלויות – שהרי החוק מתייג הן את ההחרמה של המדינה והן את ההחרמה של מוצרי ההתנחלויות כפעולה זהה. 3. החוק מוסיף לפגיעה בחופש הביטוי גם הפליה: קריאה להחרמת המתנחלים אסורה, קריאה לחרמות או להימנעויות אחרות (כגון: קריאה להחרים את מי שמסרב להופיע בהתנחלויות או את מי שמפרסם את מוצריו בשבת) מותרת.
אנו רוצים לעסוק כאן בטיעון נוסף, המושמע כתמיכה בחוק החרם. טיעון זה מדבר על הדמיון בין ההגנה שמעניק החוק למתנחלים לבין ההגנה המוענקת (או לפחות צריכה להיות מוענקת) לערבים מפני קריאות של רבנים להחרים אותם, בכל הנוגע לדיור או לממדי חיים אחרים “בעיר יהודית”. “במה שונה ההתייחסות המחרימה כלפינו מקריאתו של הרב של צפת כנגד אזרחים ערבים בעיר צפת?”
טיעון זה נראה לנו חלש, הן מהתבוננות ערכית והן מבחינה משפטית. מהצד הערכי, בסיס חשוב להבחנה הוא בכך שאדם (בגיר) המתגורר בהתנחלות מעורב בעוול: עוול בדמות הגבהת המשוכות לסיום הכיבוש של בני אדם אחרים, נטולי חירות, מנושלים ופגועים, ועוול בשל מעורבותו בפעולה שהיא בלתי חוקית לפי המשפט הבינלאומי – התנחלות בשטח כבוש. במובן זה, הקריאה לפגיעה בתושבי ההתנחלויות (בדרך של הטלת חרם) היא ביטוי של ביקורת על מעשיהם. יסוד זה נעדר כמובן מן הקריאה לפגיעה באזרחים ערבים, שאינה יכולה להתבסס על ייחוס עוול מוסרי כלשהו לאזרחים אלה.
אשר לצד המשפטי, יש מספר הבחנות רלבנטיות בין החוק לבין הקריאה של רב העיר לחרם על ערבים. ראשית, קשה להשוות בין חופש הביטוי של רב-עיר לבין חירותו של אדם פרטי. רב-עיר הוא דמות ממלכתית, ותפקידו גורר סייגים שאינם חלים על אנשים שאינם ממלאים תפקיד דומה. שנית, היות אדם ערבי הוא תו מולד ולא ניתן לשינוי, זאת להבדיל משאלת המעשה הפוליטי של מגורים בהתנחלות. החרמת אדם בשל היותו ערבי היא פעולה גורפת, קרוב לוודאי גזענית; ואולם החרמת מתנחלים (שהם בגירים) היא פחות גורפת, שכן הללו מבצעים את האקט שנגדו המחאה, והם יכולים להיחלץ מהמחאה אם יפסיקו את השתתפותם באקט שמוליד אותה.
שלישית, וחשוב עוד יותר: האמנים והאקדמאים מחרימים את ההתנחלויות ולא את המתנחלים. מתנחל כי יבוא לאוניברסיטה בישראל או להיכל התרבות בתל אביב או במקום אחר – לא יוגבל. בניגוד לתפקיד של רופא או נותן שירות חיוני אחר, שתפקידו מצריך ביצוע במקום שבו נזקקים לשירות באופן דחוף, הרי שבענייני אמנות והשכלה גבוהה הכרח מעין זה לא מתגבש.
ולבסוף, אין מדובר בחוק המבקש לבלום ביטוי הקורא לאלימות, ביטוי המעודד פגיעה בביטחונם הפיזי של המתנחלים. זהו חוק המבקש להגביל ביטוי הקורא לנקיטה במעשה המשתייך למסורת מהוללת של פעולה לא-אלימה נגד עוול – בדומה להודו בעת מאבקה להשתחרר מהקולוניזציה הבריטית או דרום אפריקה במאבק להשתחרר מהאפרטהייד או המאבק הליברלי בארה”ב כנגד הגזענות במדינות הדרום.
לא אחת מעלים גורמים בימין בישראל טענות כי יישום מדיניות כזו או אחרת – פינוי ההתנחלויות או החלת דיני נישואים אזרחיים – יגרום לפילוג ול”קרע בעם”. יש להצטער על-כך שמחוקקי חוק החרם אינם מבחינים בהשלכות המסוכנות שלו על הלכידות האזרחית של החברה בישראל. צמצום דרכי המחאה האזרחית הלגיטימיות נגד העוול שבמפעל ההתנחלות הוא מהלך שעלול להוביל רבים וטובים, ערבים ויהודים, לייאוש.
הכותבים הם מרצים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה




