הלאה הגלות
בשנים האחרונות התהלכתי בארץ כגולה ממולדתו, אשר מנסיבות קיומיות כאלו ואחרות מחויב הוא להישאר בה. נסיעות תכופות יחסית לאירופה סיפקו את מנת החמצן הנחוצה על מנת לשוב ולחזור, אך התחושה הפנימית נשארה זהה – משהו בסיסי ביותר לא טוב כאן. אולי הייתה זו הגזענות שהרימה ראש בלתי מתנצל ודרשה את ליטרת הבשר שלה. אולי דווקא המיינסטרים הרדוד שמעביר את זמנו בתוכניות ריאליטי נבובות, או אולי השיח הציבורי שלא מאפשר דיון מורכב על שום נושא ובאף מדיום. גם אם לא הצלחתי לשים את האצבע על הנקודה הכואבת יותר, חוסר הנחת השתלט עליי.
אפילו הקהילות הקטנות והמסוגרות שהקמתי לעצמי הפכו יעד קל להתקפות מבחוץ. את מבצרי הספורטיבי, אולם אוסישקין, החריב ראש עיריית תל אביב בהחלטה נפשעת. ביתי האוניברסיטאי, המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, עלה שוב ושוב לכותרות כ”חממה אנטי-ציונית” מסוכנת. האזור הגיאוגרפי בו אני מתגורר, הנגב, היה נתון למתקפת אי-צדק ואפליה כשהרסו שוב ושוב את בתי הכפר אלעראקיב ובתים נוספים של ערביי האזור הבדואים. אפילו ביתי המוחשי, האמיתי, הבסיסי ביותר, היה נתון למתקפות טילים מפעם לפעם מה שערער עוד יותר את תחושת הקיום. אין דרך אחרת להגדיר זאת מלבד מצור. מצור עמוק ומתמשך.

הפתרון לכך, חשבתי, היה העמקת הגלות הפנימית בה חייתי. כשרציתי לשמוע מוזיקה טובה, פתחתי רדיו צרפתי. אולי כדי להתריס, התחלתי לחבוש על ראשי כובע קסקט מיושן. הכי רחוק שאפשר מכובע הטמבל והסברס. במין חזרה לשטייטל, אפילו התחלתי מדי פעם ללמוד עם חברים על פרשות השבוע, לייבוביץ’ ותיאולוגים אחרים. העיירה בערה ואני חיבקתי ידיים. אומנם יצאתי להפגין מדי פעם, יחד עם מיעוט שבמיעוט, אך לרוב השפלתי מבט, הסתרתי את עיני עם הכובע ודמיינתי את שביל הבריחה.
אולם, פתאום, בלי כל אזהרה מוקדמת, התפרצו כולם לרחובות. זו אכן מחאה של כולם. אשכנזים ומזרחים, ימנים ושמאלניים, דתיים וחילונים, נשים וגברים וכן, בשוליים, גם של יהודים וערבים. היציאה של כולם לרחוב הייתה השיבה ארצה עבורי. הישיבה במעגלי שיח יומיומיים עם כל שכבות האוכלוסייה, הדרישה הכול כך בסיסית הזו לצדק – גם אם לא מצליחים להגדיר מהו צדק, איך משיגים אותו ומי בדיוק אחראי על אי קיומו – תחושת המיאוס הקולקטיבית והצורך של ההמון לצאת לרחובות ולדרוש שינוי, כל אלו כמו היו כמו טיסת אקספרס ישירה שהחזירה אותי אל לב-לבו של העם הזה.
אולי אנו צופים בימים אלו ברגעיה האחרונים של ההתקוממות הישראלית המרגשת הזאת, אולם גם לכשתסתיים ברור כי הונחה התשתית הערכית לשינוי סדרי עולם. המנהיגים והמנהיגות אולי יראו אחרת, הקואליציה עשויה להשתנות. סדר היום ודאי יהיה חברתי ואזרחי יותר – גם אם רק ברמה הסימבולית של הדברים ולא בהכרח ברמה המוחשית ובחלוקת המשאבים. אולי רק עצם העובדה שהמחאה הנוכחית מדברת על “עם ישראלי”, וכוללת בשיח זה קבוצות רבות, ביניהם פלסטינים-ישראלים, היא מההצלחות החשובות ביותר של המאבק הזה. ישראלים רבים יצאו מן הבית לדרוש את מה שנדמה להם כצדק. אני בדרך הביתה.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לפוליטיקה וממשל באוני’ בן גוריון


