המדינה פלשה אלינו

אתמול באנו לביקור הזדהות עם תושבי אלעראקיב שבתיהם נהרסו בפעם השביעית בתקופה האחרונה. כביש אספלט ישן מוביל אל מה שהיה הכפר לפני ההריסות החוזרות ונשנות. תילים של בתים ישנים, ערמות ערמות של מה שהיה פעם בניני אבן, גוויות של עצים שהיו שתולים מסביב לבתים פזורות בשטח, צינורות ההשקיה קרועים, וביניהם מבצבצים עצי הזית שנכרתו אבל חזרו וצמחו בעקשנות הדומה לעקשנותם של תושבי הכפר החוזרים ובונים אותו אחרי כל הריסה. עזיז, תושב המקום שעורך איתנו את הסיור, אומר שהעצים והאלוהים מסרבים לצו ההריסה של השלטונות ושבים וצומחים בכל פעם מחדש. במרחק כמה קילומטרים משם נהרסה חלקת הזיתים של הכפר, ומסביב לכפר שותלת הקרן הקיימת עצים במרחב הגדול הפנוי שמסביב לכפר כדי לקבוע עובדות ולסלק את תושבי הכפר. הקרן הקיימת מסרבת בכל תוקף לכלול את העצים הערביים בין החורשות המוריקות שלה.

לפני שבועיים היינו בטייבה, שם מסרבים לתת לתושבי הכפר אישורי בנייה. תוכנית בניין עיר מתעכבת כבר שבע שנים, התושבים בונים בנייה בלתי חוקית בלית ברירה ועכשיו מאיימת גם עליהם ההריסה. ובשייח ג’ראח, מאיים גירוש נוסף של תושבים מבתיהם בשכונת אום הארון, גם כאן בחסות החוק, בצו של בית משפט (אותו חוק – חוק נכסי נפקדים – שנולד בחטא, במיוחד כדי לגזול בדרכים בלתי חוקתיות את אדמות ה”נפקדים” הערבים, והיום משתמשים בו באופן בלי חוקתי בעליל, כשהוא מופעל לטובת היהודים בלבד).

בדרך לאלעראקיב, עמוס גבירץ, מהפעילים בפורום הכרה וממארגני ביקור ההזדהות הזה, שואל בשביל מה צריכה המדינה לגזול את כבשת הרש של הבדויים אחרי שכבר הצליחה להעביר לרשותה 96.5% מהשטחים של ישראל בגבולות הקו הירוק (בעוד שב-1948 היו ברשות המדינה רק 7% מהקרקעות). מה מקשר בין העוולות הנעשות בנגב, בטייבה ובשייח ג’ראח? הכל חוקי. ואת החוקים המציאו כדי שניתן יהיה לגזול אדמות. והחוט המקשר האחד והיחיד, הדרישה הבלתי מתפשרת של התנועה הציונות מאז התחלת “מפעל ההתיישבות” בארץ ישראל, להעביר את האדמה ליהודים ואך ורק ליהודים. ההתעלמות המוחלטת מ”יושבי הארץ”. בעניין הזה אין פשרות, אין לגלות חולשות הומאניות, או להתחשב בכבשת הרש.

חורבות אלעראקיב ניבטות בתוך המרחבים העצומים של הנגב. יש בו מקום גם לביטחון בדמות שדה התעופה הענק נבטים, וגם לבדויים. השאלה אינה חוקית או ביטחוניות אלא אך ורק העקרון המקודש של האדמה ליהודים ולא לאף אחד אחר. קצת דומה להתיישבות ה”חלוצים” הלבנים בארה”ב שהקפידו לחסל או לדחוק לשמורות את האינדיאנים, בבואם ל”עולם החדש”. קיבוצי השומר הצעיר דיקלמו את סיסמת “אחוות העמים”, אבל כשהגיע העניין למעשה הציוני, כאן, כל קיבוץ והכפר הערבי שלו ממנו גורשו תושביו ובהם פרחו שדות היהודים אחר-כך. כך היה מבראשית וזוהי דרכה של הציונות.

בין כל ההרהורים האלה, נשמעים דבריו של השייח סיאח אל טורי, השייח של אלעראקיב. הוא מדבר בלהט, באוהל האירוח המאולתר, אחד מהאוהלים או הסוכות, שהוקמו אחרי ההריסה השביעית, באין כוח (בינתיים) להקים שוב את הבתים. השייח סיאח אל טורי אומר שאפילו מים לא נותנים להביא היום למקום. הוא חוזר ונשבע לשמור על הכפר איפה שנמצאים קברי אבותיו, ולא להסכים לשום אדמה חילופית. להגן ולשמור על הזכות לקרקע. “המדינה פלשה אלינו ולא אנחנו פלשנו אל אדמות המדינה”.