הסמיוטיקה של הגזענות

רבים מאתנו צפו וקראו אודות הדיירים בקריית מלאכי, שחתמו על הסכם המחייב כל אחד ואחת מדיירי הבניינים שלא למכור או להשכיר את דירותיהם לישראלים ממוצא אתיופי. חלקנו גם לא הופתעו מכך. בכתבה מככבת בעיקר דמות צבעונית אחת. הדמות הזאת לא כבולה לתקינות פוליטית ובושה ליברלית ואומרת את מה שבדרך כלל נאמר בחדרי-חדרים. פנינים רבות יוצאות מפיו של הדייר מקריית מלאכי, נתעכב לרגע על המעניינת שבהן (מאחר וההסכמים האוסרים על דיירים למכור/להשכיר לאתיופים אינם דבר חדש, כמו כן דברי הגזענות היוצאים מפיו, נשאיר זאת לסוף).

“אתיופי טוב זה אתיופי בקבר,” אומר לנו הדייר. וכמו כדי להדגיש שההשראה היא האמירה הישראלית: “ערבי טוב הוא ערבי מת”, הוא מוסיף גם: “אתיופי הוא יותר גרוע מערבי”. ראשית, אנחנו מתנצלים בפני אחינו הערבים שלרגע קט גזלנו מהם את הבכורה. שנית, נציין בקצרה שהשימוש במבנה הלשוני הזה – X טוב הוא X מת – כדי להתגזען על אחרים, קושר אותנו אפילו לאחינו “האינדיאנים”. כך הקשר בנוי: הצ’יף Tosawi, שמפרשים את שמו לסכין העשויה כסף ושקהילתו חיה במה שהיום הן אוקלהומה וטקסס, פוגש את פיליפ הנרי שיירדן, קצין בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים (1861–1865) שהיה גם עסוק ברצח ילידי אמריקה. במפגש הזה אומר הצ’יף לקצין: “שמי Tosawi ואני אינדיאני טוב”. בתגובה עונה לו הקצין: “האינדיאנים הטובים היחידים שפגשתי היו מתים”. כמובן שבמהרה תגובתו של הקצין האמריקאי עובדה לגירסה עממית, נוחה וקצרה: “אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת”. וכמובן, מאחר ואנו יודעים עד כמה האמריקאים יצירתיים בשעת מלחמה, אנו לא שוללים את האפשרות שהמבנה הלשוני הזה הומצא בו-זמנית על ידי אנשים שונים במקומות שונים.

שתי אנקדוטות נוספות. כתבת התחקיר המצולמת שחשפה את הגזענות הזאת נעשתה במסגרת המחלקה לתקשורת של מכללת ספיר. במהלך הכתבה מתחזים זוג ישראלים לבנים לזוג נשוי המבקש לרכוש דירה ויוצאים לפגוש מתווך. במהלך השיחה אנחנו עדים ליצירתיות לשונית נוספת. שלא כמו אחיו הדייר, המתווך נזהר שלא לנקוב בשם המפורש, ופשוט מצפין את השם “אתיופים” ב”ג’וקים”, וכך הוא אומר לזוג הצעיר: “הבנתי שאתה רוצה שלא יהיו שם ג’וקים (אתיופים)”. המתווך חשוב כאן, כי הוא מלמד את אלו שממהרים לסווג את המקרה כביטוי לגזענות של תושבי קריית מלאכי הנבערים, אשר תמיד מזכירים בדרך אגב שגם הם סובלים מגזענות (שם קוד למזרחים), שהסיפור קצת יותר מורכב.

אחד הטיעונים שחוזרים אצל הדמות הצבעונית בכתבה הוא החרדה לערך הדירות. כמובן שצריך להיות טיפש כדי להגיד שזה הכלכלה, אבל במדינה שבה “ערבי טוב הוא ערבי מת” הוא מטבע לשון שילדים לומדים בגיל ייסודי, ילדי תיכון מתנדבים בפלוגות הנוער של מג”ב ומורשים להחזיק M16 ורבני ערים קוראים בריש גלי לא להשכיר דירות לערבים, הציפייה מהזולת הישראלי למידת אנושיות שאינה תלויה בדבר היא פשוט מופרכת. ואנו מבקשים לא להעמיד פני עבאדאי מופתע כאשר אנשים בעיירת פיתוח מתארגנים ועומדים על רגליהם האחוריות לשמור על ערך דירותיהם. גם במחיר דה-הומניזציה של אנשים אחרים. באחד הרגעים בכתבה שואלים את הדייר האם היה מסכים למכור לקצין צבא אתיופי (מילת קוד נוספת). ברגע זה קצב המילים של הדייר מואט, ואנחנו ממש עומדים במתח: איזו גזענות תנצח? אך הדייר שלנו עקבי וחורץ: “אפילו שהוא יהיה רמטכ”ל, לא”. אין צורך בדיסוננס, הבחור פשוט מחליף היררכיה מפלה אחת באחרת.

לסיום, במהלך הכתבה מראיינים גם בת לאם אתיופית אשר ביקשה לקנות דירה באחד הבניינים ונענתה בסירוב עם נימוק גזעני. מעודד לשמוע את הבת מסבירה בצורה ישירה וצלולה את מה שהכתבה מנסה להציג כ”רעידת אדמה”. לא רוצים כאן ג’וקים. או בתרגום לישראלית: לא רוצים כאן אתיופים.

המקרה בקריית מלאכי אינו חדש. קדמו לו רבים בנתניה וערים אחרות. גם הביטויים הגזענים נגד אתיופים אינם חדשים. “יש להם ריח של פצצת אטום”, אומר הדייר הצבעוני שלנו ובפרפראזה על שירו של אלן גינצבורג, נותר לענות: “ישראל, לכי זייני עצמך עם פצצת האטום שלך”. אגב, הדייר הצבעוני שלנו גם מזכיר לנו את האתנוגרפיה “המדעית” של ד”ר ליסה ענתבי-ימיני: “נכון שאינני אוהבת את ריחו או את טעמו של האינג’רה, אבל איכשהו התרגלתי אליו. אני גם סבורה שריח הבצק … הוא כמעט דוחה.” (ענתבי-ימיני 2010: 47. נראות בהגירה: גוף, מבט, ייצוג, בעריכת ד”ר עדנה לומסקי-פרד, וד”ר תמר רפופורט). כל אחד והשפה שלו להתגזען על אתיופים.

אבל המקרה הזה כן מפתיע בעוצמה ובבוטות של השנאה המתגלה בו (“אתיופי טוב הוא אתיופי בקבר”). קצת כמו גילויי השנאה האחרונים כלפי נשים. גם כאן-שם אין חדש, מלבד העוצמה והבוטות של השנאה. לנשים בישראל אין חלק מהותי בשום מוסד משמעותי (כלכלה, עסקים, תרבות, ביטחון, אקדמיה), אלימות כנגד נשים אף פעם לא קיבלה מענה רציני ומערכת החינוך בישראל, במקום לגדל מודעות אוניברסלית לכבוד ואנושיות, עסוקה בלחמש תלמידי תיכון ב-M16.

הכותב הוא פעיל חברתי בקבוצת Y.E.S – שבבלוג שלה פורסם פוסט זה לראשונה