הפלירטוט באמצע נגמר. מה עושים עכשיו?

בניגוד לציבור היהודי, בפנינו, הציבור הפלסטיני, לא קרסה שום קונספציה ב-7 באוקטובר. לא רק זה: מבחינה היסטורית אזרחי המדינה הפלסטינים אמרו פעם אחר פעם שהמצב הקיים לא יכול להימשך לנצח וזה רק יוביל לעוד אלימות. בשל כך הם תמכו בהסדר מדיני וראו בו פתרון ראוי, מוסרי, מונע הרג חפי מפשע ומביא יציבות לאזור. ובניגוד לרוב הציבור היהודי – אנחנו עדיין מתנגדים למלחמה ולהרג – לא רק בגלל שאנחנו פלסטינים, אלא גם בגלל שאנחנו בני אדם המאמינים שהענשה קולקטיבית היא דבר פסול מיסודו, ולא צריך להיות תומך נלהב בסוגיה הפלסטינית כדי להאמין שרצח וגירוש הם דבר רע. וכן, אנחנו צדקנו, ובמקום להודות בכך הקונצנזוס היהודי מעניש אותנו וממשיך לעשות אותן טעויות שרק מרחיקות הסדר צודק.

אך חשוב מכך: עם יותר מ-25 אלף קורבנות בעזה שלפי נתוני מוסדות האו”ם 70% מהם קטינים ונשים, ניתן לומר שהעם הפלסטיני עובר נכבה שנייה, יותר אלימה מהראשונה – ומצולמת. ובימים אלה היינו עדים להתנהגות הקונצנזוס היהודי מהשמאל ועד הימין, בין אם בעזה, בגדה או בתוך גבולות המדינה. חברה שלמה התגייסה בלי לשאול שאלות, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים ובלי היכולת לקבל ביקורת. בן לילה נהיה ברור שכל פלסטיני, לא משנה היכן הוא נמצא ומה מעמדו המשפטי, הוא אויב פוטנציאלי. עם מסרים מנחים מהמשטרה ומהתקשורת חברה שלמה הלכה לתחקר ולשאול כל פלסטיני מה עמדותיו, ולא היססו לתעד, להסית ולהלשין על חברים ועמיתים בעבודה ובלימודים. וכן, למרות שהאירוע טראומתי, לא הציבור ולא נציגיו הפנימו את משמעות הדבר ועד כמה.

עם זאת, חשוב לציין ולהבהיר: לא היה ויכוח פוליטי עם הימין הישראלי שבמהותו מתנגד לרעיון השוויון בין יהודים לפלסטינים. השבר העיקרי הוא עם השמאל היהודי שהוכיח שכל שיח ההכלה והערכים הליברליים הגיעו מתוך עליונות (tolerance out of superiority). ברגע שתחושת העליונות נלקחה ב-7 באוקטובר, כל שיח ההכלה נזרק מהחלון ואנשים שבעבר יכולנו להתווכח איתם, להסכים על נושאים מסוימים ולא להסכים על נושאים אחרים, הוכיחו לנו שבזמני מבחן הם יעדיפו לעמוד לצד הימין הישראלי ולא לצד הערכים שלהם.

על פני השטח המצב בתוך החברה הפלסטינית נראה רגוע. מאז תחילת הטבח בעזה לא היו הפגנות רציניות, מפלגות ואנשי ציבור נמנעים מלמתוח את השיח הפוליטי, ובמיוחד לאחר הרדיפות הפוליטיות נגד האליטות (אקדמאים, רופאים, עורכי דין) כרגע יותר ויותר נמנעים מלהביע דעה פוליטית בריש גלי. ופה חשוב להדגיש שהדיון הפוליטי מתרחק מהרשתות החברתיות ומהתקשורת הישראלית. הוא מתקיים במעגלים הפנימיים, רחוק מאוזניו של הציבור היהודי, ובעצם הובנתה מחדש פוליטיקת השתיקה, בלי שאף מפלגה או אדם יגידו לנו לשתוק. פתאום כולם יודעים שלא מדברים פוליטיקה ליד יהודים, וכל שיחה אקראית עם עמית בעבודה או בלימודים יכולה להוביל לחקירה משטרתית.

ההתנסות הזו אינה ייחודית לנו. בני קבוצות נרדפות נוטים להשתיק את דעתם מול קבוצת הרוב, ובניגוד לאלו שחושבו שתהליכי ההפחדה והנקמה שהציבור היהודי פעל בהם בעזרת מוסדות המדינה היהודית יתריעו בפני הסכנה, בעצם התרחש תהליך אחר: הובהר לפלסטינים, במיוחד לאלו שלא היו בטוחים, שבזמני משבר כל פלסטיני הוא אויב ונדרש ממנו לחדד את נאמנותו לעם היהודי גם אם יש לו משפחה בעזה. כשמבקרים באירועים חברתיים ומקשיבים היטב למה שנאמר ניתן להבין שני דברים: הראשון הוא שמאוד אכפת לנו ממה שקורה בעזה ואין אדם שלא מדבר על האירועים האקטואליים האחרונים, והשני – הקו המבדיל בין הימין לשמאל נשחק ונעלם. כך הוויכוח שניהלנו כל השנים בניסיון לשכנע נגמר. או שנקבל את טענותיכם ונבגוד בעם שלנו או נדמיין פוליטיקה פלסטינית אחרת.

השאלה שנשאלת כרגע היא מה עושים עם כל הכאב והכעס. להערכתי התשובה לכך תהיה בידי האליטות הפוליטיות והמפלגות הערביות. האם נצליח לדמיין פוליטיקה חדשה ולהפנים שאותם אנשים שברגע זה מקבלים החלטות על הפצצת בתי חולים ובתי ספר הם גם אחראים על מדיניות המישטור והאלימות בחברה הערבית? האם נצליח להפנים שיש רק עתיד פלסטיני אחד או שנאמץ את אתוס מדינת היהודים וההפרדה כלפינו שבאה לידי ביטוי בשלט בכניסה לכל כפר ערבי “נעבור את זה ביחד”, שלט שמימנו אותם אנשים שאחראים להרעבת ילדים בעזה? האם נצליח להתעלות מעל הפוליטיקה התועלתנית שמצדיקה כניסת מפלגה ערבית לקואליציה בגלל עוד תקציבים, ללא שום אופק מדיני ועם העמקת הכיבוש? הרבה שאלות, חשובות יותר ממה שאנשים חושבים. כי עם החלטת בית הדין הבינלאומי לחקור אם נעשה רצח עם בעזה – אותם אזרחים פלסטינים יכולים או להיות עלה תאנה המלבין את מדינת היהודים שבה יהיו אזרחי סוג ב’, או מדינת כלל אזרחיה דמוקרטית. הפלירטוט באמצע נגמר. الحكي للجارة لتسمع الكنة.*

*ספר לשכנה כדי שהכלה תשמע.