הפריים טיים של החומים

התוכנית “להסתכל לגזענות בעיניים” בהנחיית אלון גל שודרה במוצאי יום השואה בערוץ 2 (רשת) וזכתה לרייטינג מרשים של 27.5%. במהלך המשדר נעשה טייק-אוף ישראלי על הניסוי המפורסם משנת 1968 של המורה ג’יין אליוט, שהעניקה זכויות יתר לתלמידיה על פי צבע עיניהם. הגירסה הישראלית חילקה את המשתתפים לאשכנזים – בקבוצת כחולי העיניים, ולמזרחים – בקבוצת חומי העיניים. אני הייתי אחת מהם. מעט אחרי שוך הסערה, אני מנסה לעשות סדר בחוויה, ולעבד את תחושותיי במהלך הניסוי ולאחריו.

בבוקר יום הצילומים, עם הגעתנו לאולפנים, התנהלו בשעת ההמתנה סמולטוק נימוסי ותחילתה של היכרות קבוצתית על כוס קפה בין כל המשתתפים. כששאלתי חלק מהאנשים: “למה את/ה פה?”, “על מה דיברו איתך בראיונות?” קלטתי שכל המזרחים עונים “על גזענות”, והאשכנזים, שנראים מאוד “אשכנזיים” – כולם בלונדינים כחולי עיניים – עונים “על כלום”. מה זאת אומרת “על כלום”?! שאלתי. אבל התשובות שלהם היו כמעט אחידות: “על שום דבר מיוחד”, “על ישראל, בכללי”. הרגשתי שמשהו חשוד.

לאחר החלוקה הסלקטיבית לקבוצות, כשהחלו הצילומים, פתח גל בשטף קודח של נתונים שמוכיח אפליה ממסדית: אחוז המרצים המזרחים באוניברסיטאות, אחוז המזרחים הזכאים לבגרות ומספר העניים המזרחים על כל עני אשכנזי. ככל שהוא מוסיף ומדבר, אני לא מאמינה שהוא אומר את מה שהוא אומר. אני מופתעת ממשמע אוזניי. האם זהו אלון גל שפחדתי שייתן לי משימה נוסח קפיצה מכדור פורח? לפני התוכנית, שנאמר לנו שתעסוק בחברה הישראלית, ציפיתי לריב עם כל העולם. הייתי בטוחה שהזמינו אותי כדי להיות עלה תאנה מזרחי בדיון ימין-שמאל או דתי-חילוני פנים אשכנזי. אבל גל מדבר על פריווילגיות, על העברה בין דורית של טראומה, על מחיקת תרבות, על חלוקת קרקעות ועוד. הוא הציג את הגזענות כעובדה קיימת, כהנחת יסוד שכולם מכירים בה, ואל המשתתפים שמתכחשים אליה הוא מתייחס כאל בני יענה.

מעניינת הבחירה באלון גל כמנחה, ולדעתי היא חושפת את הצורך ההכרחי במנחה אשכנזי לדיון, שלא ייתפס כמתבכיין וכדי לשדר אמינות ביחס לנתונים. כשהעליתי זאת בפניו בעצב בדיון, הוא הסכים איתי. הוא סיפר לנו על ילדותו בחדרה עם מזרחים, ועל הגזענות של הוריו כלפיהם, ותיאר זאת כחוויה קשה שעיצבה את תפיסת עולמו.

נשאלת השאלה למה

הניסוי ביקש להפוך לכמה שעות את יחסי הכוח החברתיים ולבנות מציאות חדשה בחדר. אך החינוך שהוטבע בנו במשך שנים לא מתאדה כל כך מהר ולא מציית לניסויים ותרגילי היפוך. לנו, קבוצת חומי העיניים, קשה להיות במעמד הפריווילגי מרגע שהקבוצה הכחולה נכנסה לחדר. מרביתנו הרגשנו מבוכה כשגל דיבר אל “קבוצת כחולי העיניים” לא יפה או כשלא היה להם מקום לשבת. אבל הם דווקא המשיכו להרגיש בנוח. רבים מהם לא מפחדים לענות לו, גם כשהוא עוקצני ומשפיל. נדמה שהם הרגישו כבעלי הבית גם כשאמר להם לשבת על הריצפה שלו.

במהלך הניסוי, שבו אנו חומי העיניים קיבלנו זכויות יתר, הרגשתי תחושת דז’ה-וו של תסכול. גם כאן כמעט אי אפשר היה להוכיח את הגזענות. כל טיעון שהושמע, קיבל אוטומטית תגובות צפויות מראש, חלקן אלימות. פלט הקלישאות הקבוע הזה תמיד חושף את  הבורות הקיימת בחברה שבבסיסן, אבל עדיין לנוכח העוצמה והמיידיות שלהן, קשה להוכיח את קיומה של גזענות.

כשסיפרנו סיפור אישי, אפילו בגרון משתנק, הם אמרו “גם לנו יש סיפורים כואבים, תתגברו”, על הסטטיסטיקה הם אמרו שהיא מגמתית. התירוצים הקלישאתיים, שכבר הפכו לסמלי הכחשת הגזענות, נשלפו מיד כמגננה: לב לבייב ויצחק תשובה העשירים, אייל גולן בקיסריה, נישואים מעורבים עם פופ מזרחי, שאול מופז והמימונה. כולם מובילים למסקנה מתבקשת אחת: אנחנו בכיינים.

רוב הסיפורים האישיים ירדו בעריכה. ביניהם: שחקנית שנותנים לה רק תפקידים של מנקה בגלל המראה שלה, עולה מרוסיה שסיפר כי במסיבת יום הולדת שאר הילדים לא הסכימו לקחת כיבוד מצלחת שנגע בה כי “הוא מסריח”, סיפורים על החלפת שמות, מחיקת שפה ותרבות, בושה בהורים, הסללה לבתי ספר מקצועיים.

על כל סיפור כואב כזה, שיצא מגרון חנוק וסופר בקול רועד מול 30 איש ועוד 10 מצלמות שהקיפו אותנו, הגיבו המשתתפים מהקבוצה השנייה בתשובה נוסח “אוי אוי אוי”. “מה, לנו לא קשה?” “גם אני התביישתי בהורים כשהייתי קטן,” “גם אני לא מדבר פולנית,” “גם אנחנו שינינו שם משפחה,” “גם אני סולקתי מבית ספר”. הרגשתי שהתרגיל שביקשה התוכנית לבצע יסתיים באופן תקוע, מתנגח, ידוע מראש, שמאפיין ויכוחים בנושא. הקבוצה הכחולה התקשתה להגיב באמפתיה ולהביע סולידאריות עם הכאב שלנו. ואני תוהה למה. מה מביא להכחשה כל כך נחרצת של תופעה חברתית מוכחת?

אחד הקשיים בהבנת הניסוי נובע מכך שבדרך כלל גזענים לא מדברים כמו אלון גל. כשגל אומר למשתתפים לשבת על הרצפה, לשתוק, להפסיק להתבכיין, הוא פשוט צועק את מה שאומרים פה למזרחים במשך שנים באופן סמוי. גל הגזים את ההתעמרות בכחולים בכוונה, כדי להדגים על כל המשתתפים את כוחה של הגזענות, אך באופן אירוני למדי, המשתתפים עצמם פולטים אמירות גזעניות ומכאיבות, שההקצנות של גל מחווירות לעומתן. הם לא מפסיקים לקרוא לנו מתבכיינים, אבל כשגל משתמש באותה טקטיקה בדיוק כלפי אחת המשתתפות כחולת העיניים ומכנה אותה “בכיינית מפונקת”, היא עוזבת את החדר בכעס.

כוחה של התוכנית הוא בכך שהיא חושפת את דרכי הפעולה של הגזענות, ומבהירה עד כמה קשה לזהות אותן. אנחנו שבויים בתבניות נוקשות מאוד, ומחפשים רק גזענות ברורה וגלויה. אנחנו רוצים לדמיין גזענות בוטה כמו בסרטים, כלומר זו תהיה גזענות אם יצעקו עליי “את טיפשה, כי את מזרחית” או ירקו עליי ברחוב מאותה סיבה. אחרת זו לא גזענות מספקת, ומי שמתלונן הוא סתם בכיין.

תחושת אשם כבדה מנשוא

בסוף יום הצילומים, ניגשתי לעורכת שראיינה אותנו בראיון המקדים, ואמרתי לה שזה לא הוגן שהיא לא דיברה בראיון עם האשכנזים על גזענות בישראל כמו שעשתה בראיון עם המזרחים. טענתי בפניה שהייתה צריכה לפחות לתת להם תחושה כללית לקראת מה הם באים. היא השיבה לי ששאלה אותם בדיוק את אותן השאלות, כולל האם יש גזענות בישראל. היא התעקשה איתם, והם התעקשו שאין. העניין כל כך ומוכחש ומודחק, עד כדי כך שהם אפילו לא שמו לב שהיא דיברה איתם על כך.

יצאתי מהצילומים בלב כבד בגלל הדינמיקה עם הקבוצה האשכנזית, זו שהייתה בחדר וזו שבחיים בכלל. אני יכולה להבין אותם: לא קל להצטלם לתוכנית שבסופו של דבר תשפיל אותך בפריים-טיים ותאשים בהאשמה קשה כגזענות. ייתכן שהכחולים הרגישו שאמפתיה פירושה כהודאה באחריות לכאב קשה מנשוא. אולי ההאשמות הקשות שהוטחו בהם בכזו עוצמה והפתעה הביאה ליחס האלים והמתנשא. לניתוק שמבטל אוטומטית כל טיעון. הרי אדם חזק לא צריך להחליש את סובביו, הוא אמור להיות מספיק בטוח בעצמו כדי להקשיב גם לכאבו של הזולת.

יש שאמרו שהניסוי אכזרי, אבל “חוסך שבטו שונא בנו”, ולפעמים צריך להרגיש כאב כדי לעבור תהליך חינוכי. יותר מזה, נאמר “אין השבע מכיר בצערו של הרעב” וייתכן שאנשים לא מודעים צריכים לחוות גזענות על בשרם, כדי להתפכח.

טוב עשו בשידורי רשת שקישרו את התוכנית הזו עם יום השואה. לקח הגזענות המתבקש מהשואה מקבל כאן ביטוי כערך שצריך להתייחס אליו ביום הזה, תוך הצבת העובדה שיש בישראל גזענות כעובדה מוגמרת. התוכנית, כאמור, זכתה לאחוזי רייטינג מרשימים. למה בעצם כל כך הרבה אנשים צפו בה? ומה המשמעות לרייטינג הגבוה והשיח הער שהתקיים לאחר השידור? הרייטינג וההצפה של הטוקבקים באינטרנט, גם אלה המכחישים, מהווים הוכחה לכך שיש כאן עיסוק בפצע מדמם.

משיחות עם הסובבים אותי אחרי התוכנית, ומקריאת טוקבקים אינטנסיבית אני מבינה שיש שצפו בתוכנית על מנת לקבל חומרים שיעזרו להם להכחיש את הגזענות אחת ולתמיד. לעומתם, יש מי שצפו בתוכנית כדי לקבל גושפנקא לכאב שלהם. התוכנית היוותה עבורם מעין אישור לכך שהתחושה הרעה הזאת בבטן כשקוראים לך פרחה או ערס, חוסר האונים של האם שמתעקשים לשלוח את ילדיה למגמה מקצועית, הבושה של ילדים בהוריהם – כולם תוצאה של גזענות. זה לא סתם. זה לא קורה לכולם, לא ככה. הם לא לבד בטרגדיה הזו. הם צפו בתוכנית כדי לקבל אולי גם מסר אופטימי, שאפשר לייצר שינוי, מחוץ למסך הטלוויזיה.

כמובן שהדרך לשינוי היא לא לצעוק על אשכנזים במקום העבודה או בבית הספר שהם חצופים ולהוציא אותם מהחדר. זוהי האסטרטגיה הפשטנית של הטלוויזיה, ויתרונה הוא בחשיפה הגדולה שהיא נתנה לנושא. התוכנית העלתה את הנושא למודעות שעשויה אולי להביא לדיאלוג שיכיל פערים בשיח בין שתי הקבוצות, דיאלוג שהמזרחים יכולים להגיע אליו ממקום של חוזק, שיהיה מסוגל לשחרר גם את השבוי בתפיסות המדכא.