השמאל הוא (לפעמים) געגועים לאירופה

חבר שנמצא בתהליך של הוצאת דרכון מזרח אירופאי כבר קרוב לשנה, סיפר לי שהתקשה השבוע לתפוס את עורכת הדין שמטפלת עבורו בהליך. היא חזרה אליו רק בשעות הערב המאוחרות, רצוצה, וסיפרה לו שלאחר תוצאות הבחירות המשרד שלה הוצף במבול טלפונים של ישראלים אשכנזים שרוצים להוציא דרכון כמה שיותר מהר.

ברשימה קודמת כאן טענתי שבשל המוטיבציות הזהותיות הקולקטיביות שלה, קבוצת הקטגוריה האשכנזית בישראל לא יכולה שלא להדיר ולדכא מזרחים. “שמאלֹבן”, המושג שהמצאתי בבלוג הרדום טיפול שורש, מאפשר לדבר ולהסביר כיצד חוסר ההיתכנות של שמאל בישראל הוא בין היתר בגלל שאשכנזים משתמשים בשמאל במקום להשתתף בשמאל.

בשבוע שלאחר הבחירות, הטקס הקבוע שבו נכנסים בשמאל על כך שהוא “לא מתנהג כמו שמאל” והגיע הזמן שיעשה “חשבון נפש מול המזרחים, הפריפריה, הערבים” ועוד, ממש התעלה על עצמו. זהו מעין ריטואל קבוע, טרחני ובעיקר מביך שבו מזרחים צריכים לצפות בכל מיני שמאלנים שמורטים את הנוצות של עצמם או של החברים שלהם. למרות ההתרגשות הרגעית מאמירות של, למשל, לוסי אהריש, אני מעוניין להציע שמדובר בקריאות שווא. או יותר נכון, קריאות שבר שנועדו לייצר מצג שווא של ביקורת שמאלנית בונה – מצג שווא שמטרתו להסוות ולאפשר את הפרויקט שאליו באמת מחויב השמאל האשכנזי: פרויקט הזהות האירופאית/המערבית.

לעומת הפרויקט הזה, המחויבות של אשכנזים לכל הנושא של השמאל היא משנית. למעשה, הם לרוב אמונים על כינון זהות מערבית אשכנזית חילונית, והם שמאלנים רק כי זה מסייע להם לטפח את הפנטזיה על היותם מערביים נאורים ולבנבנים – לא להפך. לא ארחיב על כך כעת, אבל חשוב לציין שאשכנזים לא מעטים משתמשים בעוד אתרים לכונן עצמם כמערביים ואירופאים: מסרטון השוקולד בטיסה, דרך אכילת חזיר או מרתון סרטים ביום כיפור ועד עיצוב הזיכרון סביב מאורעות השואה. אתרים אלו משמשים בין היתר כרטיסי כניסה ל”אירופה” עבור אשכנזים, כלומר אתרים שבאמצעותם אשכנזים מוכיחים וכך מנסים לכונן את עצמם כלא מזרחים.

כך שכפועל יוצא, חוסר היכולת לפנות למזרחים הוא אימננטי לשמאל האשכנזי. פנייה כזאת תהיה פעולה אוטואימונית עבורם. בהמשך, המחשבה שיש כאן מוטיבציה ל”שמאל אמיתי” שפשוט מתפקשש היא בעייתית מאוד, שכן היא טומנת בחובה עיכוב רב בניסיון להבין מה כל כך משובש פה ומעכבת חשיבה של אפשרויות פוליטיות חדשות, שוויוניות וצודקות יותר, כאלה שיכולות למשל לאזן ימין משתולל. אני מנסה לטעון שאין כאן שום שיבוש, אלא דווקא היגיון שכדאי לחשוף. מובילי השמאל הלבנים בעצם מחויבים לזהות שחייבת, לדידם, לסתור שיתוף עם מזרחים, ויותר מכך, מחייבת הדרה ודיכוי אקטיווי ותמידי של מזרחים.

במקום לפעול לקידום השמאל כפרדיגמה לשינוי חברתי, אשכנזים בשמאל משתמשים באותו שדה של שמאל כדי לתקוף מזרחים. זה, בעצם, בדיוק מה שעשה יאיר גרבוז. כלומר השמאל כאפשרות פוליטית פחות עניינה אותו לעומת הצורך שלו לכונן את עצמו כאירופאי, כלא מזרחי. השמאל אם כך הוא פלטפורמת התקפה זמינה נגד מזרחים, יותר מאשר שיטה פוליטית, ואם כך, מה הפלא שישנה התנגדות גבוהה וידועה לשמאל בקרב מזרחים, זה אפילו מתבקש. כנראה שמי שטען שאין תשוקה בשמאל טעה בגדול: יש תשוקה עצומה בשמאל, וזאת התשוקה לאירופה, שהיא גם התשוקה לשנוא מזרחים, תלוי מאיזה צד של המטבע מסתכלים.

מעניין לראות כיצד הקדימות הלא-מוצהרת הזאת שקבוצת הקטגוריה האשכנזית מעניקה לפרויקט הזהות המערבית שלה על פני פרויקט פוליטי שמאלני, הופכת אט-אט ליותר ויותר מוצהרת: ראו למשל המקרה הבוטה, אך הכנה, של גל ווליניץ, כמו גם אינספור טוקבקים המאיימים במימוש זכות השיבה האשכנזית לאירופה וגם, יש להניח, אינספור שיחות סלון במשפחות אשכנזיות שמטפחות הגירה מישראל בגלל “האליטות הזגוריות החדשות”.

ייתכן, אגב, וזה רעיון שמצדיק אולי מאמר בפני עצמו, שההבדל בין אשכנזים מימין לאשכנזים משמאל הוא בנטישה של האחרונים את אירופה כשדה מגנטי זהותי רלוונטי. הדבר יכול להסביר את החיבור של מזרחים רבים לביבי, כי ביבי (ובגין ששנא את השילומים מגרמניה) מייצג אשכנזים שנטשו את אירופה כמשהו לגיטימי ויומיומי לזהותם. ביבי ובגין הם אשכנזים פוסט-אירופאיים וזהו אחד ממקורות הכריזמה שלהם בקרב מזרחים, ההתנגדות והבוז לאירופה (נכון, ביבי אמריקאי, אבל אמריקה מכילה יפה גם מזרחים והיא בעצמה יבשה פוסט-אירופאית). אפשר גם לומר פה משהו יותר עמוק על המדיניות האנטי-אירופית של ביבי, כמו למשל מדיניות ההפרטה הבוטה, האופן שבו הוא ממזרח את השואה דרך ההשוואה לאיראן וכמובן הזלזול המוחלט שלו בכנסיית הבי.די.אס וסוכניה הבלונדינים בארץ. בהתאמה, גם אירופה של עמותות השמאל שונאת את ביבי, וכך מסמנת אותו יותר ויותר כמזרחי, או כגיבור מזרחי שמסוכסך עם אירופה ובמיוחד עם הקונצפט האשכנזי-בכייני סביב “ההגירה לברלין”. האהדה לביבי היא האהדה למישהו שמתנגד לאירופה, וכמו שאומרים, האויב של האויב שלי הוא חבר.

אם לחזור לנקודה המרכזית, הבעיה הפוליטית הרובצת לפתחנו היא קולקטיב אשכנזי שמספר לעצמו פנימה – קולקטיבית או כיחידים – שהוא “אירופאי/מערבי”, בעודם מדברים כלפי חוץ כ”אנשי שמאל”. אני יודע שיש נקודות השקה רבות עד כדי התכה של הקטגוריות “שמאל” ו”אירופה” דרך תיווך של קטגוריית החילון, אבל הנקודה היא שאשכנזים מייללים ומתלוננים על המרחב המזרח תיכוני בעיקר דרך האתר הציני של השמאל – ואולי בכך גם מבזים את השמאל כאפשרות כאשר הם לא מספיק חושפים את המוטיבציות החיוורות שלהם. ייתכן כאמור שלאחר התבוסה האחרונה מול ביבי, הסיפור מתחיל להיסדק, ויותר ויותר שמאלנים יוצאים מהארון ושולפים דרכון זר. זה דבר מבורך כי הוא מסביר לנו בפשטות למה אולי לא יכול להיות כאן שמאל. לאחר מכן אולי נצליח לדמיין תצורות פוליטיות אחרות, בתר-אירופאיות, או סתם רלוונטיות ומעניינות כמו למשל לחשוב על ישראל לא דרך חילוניות קיצונית וצרה. 

לסיכום, בניגוד למה שנהוג לחשוב השמאל הוא רק התיאטרון והאתר שדרכו אשכנזים מספרים לעצמם שהם אירופאים/מערביים/נאורים ולכן הוא לא ייתכן. האכזבה מתוצאות הבחירות היא האכזבה מכך שהפרויקט הזהותי האשכנזי בעצמו נתקל בקשיים שוב ושוב: אשכנזים מנסים לכונן זהות אירופאית קולקטיבית בישראל המתמזרחת והמתחרדת דרך הפקת מופעי שווא של שמאלנות, והפרויקט הזה נהרס על ידי “המון” הימין הלא-אירופאי והלא-חילוני, או הלא-גרבוזי.

הציפייה שהשמאל האשכנזי “יעשה חשבון נפש” היא ציפייה ריקה ומיותרת שכן היא מצפה מאשכנזים, בעצם, לצאת נגד התשוקה של עצמם למערביות אירופאית. אולי עלינו להתפכח מאשליות ששמאל ייתכן כאן במרחב, אם לא בגלל החילון המרקסיסטי שזר לנו, אז בגלל הטרמפיסטים האשכנזים שרוכבים עליו בשביל תשוקתם לכונן את עצמם כאירופאים/מערביים ואגב כך גם מבטלים עוד את ההיתכנות שלו וממסמסים אותו כרעיון פוליטי אפשרי ומעניין. מי שרוצה להיות קודם שמאלני שיהיה שמאלני – כמו יהודים רבים מדרום אמריקה (או במידה מסוימת אשכנזים חיפאים בישראל), שמצליחים לקדם שמאל ללא רצון ואיווי אגרסיביים מדי לאירופה, איווי שמורכב ומזין תיעוב עז ואלים למזרחים.