חזות מאיימת?

האם חזותו של אדם משקפת את מזגו או את אופיו? אם עד היום הדיונים הגלויים בסוגיה זו סחטו תגובות של מיאוס והסתייגות, באה פרקליטות המדינה ומאשרת באופן רשמי את תגלית הקשר ההדוק בין חזותו של אדם בישראל (וכנראה בכל מקום על פני כדור הארץ) ובין אופיו. תחת הכותרת: ”מי שמתחרווט נופל בפח” (ידיעות אחרונות, 30.8) שוטחים בפנינו הכתבים מאיר תורג’מן וירון דורון את כתב האישום המתרקם בפרקליטות נגד מרגלית צנעני ומיכאל חזן, ”שמוצג בכתב האישום כבעל חזות מאיימת”. בצדה הימני התחתון של הכתבה מופיעה תמונה גדולה של חזן: פנים שמנמנות וחייכניות, זקן לא מסודר, כשבידו הימנית הוא מסמן משהו בשובבות מה. בהיתי שעה ארוכה בתמונה ועשיתי מאמצים עילאיים לחוש מאויים מחזותו של חזן. נאדה! גורנישט!

אבל התחושה הסובייקטיבית שלי בטלה כמובן בשישים אל מול א-נשיה המוכשרים והמלומדים של הפרקליטות. חזקה עלי, שתגליתם החשובה פותחת לנו צוהר לאי-אילו תופעות חברתיות, שלמרבה בערותנו לא השכלנו להבין ולקשור בינן ובין חזותם של הניזוקים או המתוגמלים מהן, בהתאמה. כי החברה הישראלית, זו שמוביליה לובשים, מן הסתם, חזות מאויימת, ושפרקליטות המדינה היא מרכיב חיוני בזהותה הנאורה, מבינה כבר עתה שדי בתווי הפנים, הארשת, צבע העור, מידות גולגולת, מבנה הלסת ועומק עיניו של אדם בישראל כדי לאפיין ולנבא את דפוסי התנהגותו בחברה ובכלל. ואם לא זו ה”דיאגנוזה” הגאונית של מנסחי כתב האישום, יואילו נא פרקליטי מדינתנו לסבר את אוזנינו באשר לזיהוי מאפייניהם ומזגם של אנשים בישראל על פי חזותם.

כתב אישום זה, שכותביו לוקחים לעצמם חרות לנסח בו, בשורה קטנה אמנם – ובאופן רשמי, כאמור – את תפיסת עולמם החשוכה כלפי האחר והשונה (המזרחי, במקרה זה), אינו יכול לעבור לסדר היום. אופן ניסוחו הגזעני מחייב חקירת עומק של כותביו תוך הוצאת מסקנות אופרטיביות ומרתיעות כלפיהם, כי הכוח העצום שהאצילה המדינה בידיה של פרקליטות המדינה גובל בדיני נפשות, פשוטו כמשמעו. כל אימת שמבקריה של מערכת המשפט בישראל (האמונים על שלטון החוק לא פחות מאביריו המקצועיים) תוהים באשר לשיטת בחירת השופטים ודורשים שימוע פומבי למועמדי בית המשפט העליון, הם נתקלים בתגובות מזלזלות או זועמות. נכון, אהרון ברק כבר הטיל פעם וטו על מועמדת שהייתה לה, כך אמר, אג’נדה, כאילו הוא חף מעולם האג’נדות. אלא שבעוד הרכבו של העליון מוכר לנו, ויודעים אנו בדיוק אילו אג’נדות אין לשופטת זו ולשופט אחר – פרקליטות המדינה היא נעלם גדול בעינינו.

אי-הידיעה המוחלט בדבר השקפותיהם וערכיהן של הנפשות הפועלות בפרקליטות המדינה, כמו גם בית המשפט העליון (לפחות באופן רשמי וגלוי), היא אחת הסכנות לדמוקרטיה ולחירותו של אדם בישראל. איננו יודעים, אנו בעלי החזות המאיימת, איך ומתי ניפול, חלילה, לידיהם של הפרקליטים הנמרצים, ומה יהיה משקלה של חזותנו המאיימת בחומר הראיות שיעמוד לרשותם. המחשבה שעשבים שוטים גדלים ומתעצמים באחד ממוקדי הכוח המשמעותיים ביותר בישראל, החורץ גורלם של בני אדם לשבט או לחסד, על פי חזותם – מצמררת.

לא אתפלא אם יתגלה, בסופו של יום, שחזותה המאיימת של צנעני היא, ורק היא, הראייה המטריאלית וכבדת המשקל של הפרקליטות. כי כשיוצרים תמהיל של דעות קדומות ועובדות, אתה באמת לא יודע למה להאמין. איך אומרים? מי שמתחרווט נופל בפח.