חטיפת ילדי תימן: התשובה למכחישים

לתומנו, סברנו שאם נביא עדויות רבות של משפחות על השיטות שבהן ילדיהם נחטפו, אזי יתחיל תהליך של תיקון חברתי, אמירת אמת קולקטיבית ואולי, בעתיד הרחוק יותר, פיוס. אבל תגובותיהם של לא מעט אשכנזים ליום הזיכרון והמודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן נעות בין הכחשה, סילופים והתקרבנות. לנוכח זאת, חשוב לחזור לכמה עובדות בסיסיות.

לוועדות החקירה השונות הגיעו יותר מאלף עדויות של משפחות על חטיפות הילדים. העדויות, ברובן המכריע, הן מאד עקביות: גורמי רפואה אמרו למשפחות שהילד/ה חולה, לקחו אותו/ה מהן ובחלוף ימים ספורים הודיעו שהילד מת. למשפחות לא נמסר איפה הילד נקבר ולא נמסרה תעודת פטירה. בימינו, מאות משפחות מסרו את עדויותיהן לעמותת עמר”ם, ומאות משפחות הגיעו לאירועים שהעמותה קיימה ברחבי הארץ. מי שלא מאמין לעדויות של המשפחות האלה, יכול באותה מידה לא להאמין לעדויות של ניצולי שואה. ולא חסרים בעולם מכחישים.

יתרה מזו: מי שטורח לקרוא את החומרים בנושא מגלה כי קיימות עדויות של נציגי הממסד אשר מאששות את העדויות של המשפחות. למשל, עדותה של אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית של השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, בוועדת החקירה הממלכתית: “נשלחו ילדים ללא רישום מחוץ למחנות, זה היה שיטתי ביותר.” היא מודה שעל שאלתם של ההורים מה עלה בגורל הילד/ה, התשובה היתה “הוא אינו בין החיים”. גם רוז’ה קושינסקי, אחות בעין שמר, מעידה על אותו הדפוס: “אני הייתי לוקחת שניים-שלושה תינוקות, היו שולחים אותי עם האמבולנס לעפולה, היו משאירים את התינוקות בריאים ושלמים. למחרת שוב פעם הייתי לוקחת והייתי שואלת איפה התינוקות? היו אומרים שאינם, מתו. מה זה מתו?! אבל הם היו בריאים, לא היה להם שום דבר. היו אומרים שנפטרו. זה לא נכון. זה לא נכון. מסרו אותם לאימוץ.”

בימינו, כל השאלות לגבי גורל הילדים/ות לאחר החטיפה, צריכות להיות מופנות כלפי המדינה. הנטל הוא עליה באופן מלא. המבוגר האחראי האחרון שהחזיק בילדים היו נציגי הממסד, ברוב המקרים הממסד הרפואי. החשד הכבד הוא שילדים נמכרו לכל מיני מטרות לחו”ל, שהרי יש אלפי מקרים, אבל אין גופות בארץ. עדו מינקובסקי, הנכד של ראובן מינקובסקי מוועדת מינקובסקי-בהלול, הגיב בפייסבוק לעדויות ולשיח הציבורי שהתפתח בעקבותיהן. לטענתו: ”ועדת מינקובסקי-בהלול גילתה אמת מרעישה על ילדי תימן הנעדרים. הם גילו מעל ל-300 נפטרים!! שמשום מה לא מזכירים אותם היום כאשר יודעים היכן הם, חתומים ומסומנים.”

מינקובסקי לא אומר דברי אמת. מאחר שנציגי המדינה לקחו את הילדים מידי הוריהם ולטענת הממסד הילדים מתו, מוטלת על המדינה האחריות להראות היכן נקברו הילדים. כל עוד אין קברים של ילדים עם שמותיהם, ואין בדיקות אשר עושות התאמה בין נפטרים (כביכול) לבין בני משפחותיהם, לא ניתן לקבוע שהילדים מתו ונקברו בארץ. עד היום, המדינה לא יזמה פתיחת קברים על מנת להוכיח כי ילדים אכן נפטרו ונקברו איפה שנטען. לכן, ניתן לקבוע כי מדינת ישראל מעולם לא נתנה תשובה למשפחות לגבי מה עלה בגורל הילדים שנלקחו מהם ע”י נציגי הממסד. יתרה מזו: לא מדובר במאות, אלא באלפים. בוועדת החקירה הממלכתית (ועדת קדמי) דובר על 1,500-5,000 ילדים שנעלמו, וזה רק בין השנים 1948-1954.

הדברים לעיל נראים לי מובנים מאליהם. מתחילת הדרך לא הטלנו ספק באמינותן של המשפחות ומתחילת הדרך טענו שהמדינה היא זו שצריכה לתת תשובות לגבי מה עלה בגורל הילדים. אבל ההכחשות והמניפולציות של לא מעט אשכנזים עשו את האפקט ההפוך. במקום להתאחד סביב עדויות המשפחות וללכת לכיוון פיוס, השבוע האחרון העמיק את התחושות הקשות בין מזרחים לאשכנזים. דבר אחד שיהיה ברור: אנחנו נמשיך בשלנו. עד ההכרה המלאה של הממסד בפשע שבוצע כלפי משפחות יוצאות תימן, הבלקן והמזרח.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן