יום שישי החדש
מהססים. המחסומים שבראש חזקים לפעמים מאלו על הקרקע. אפילו כשהאחרונים נעלמים, הראשונים מוסיפים להתקיים. ואז לרגע מהססים לפני שמבינים. הם נעלמו.
האמת היא שהתרגלנו אליכם. הרי שנה וחצי אנחנו מכירים. שלושת ההפגנות הראשונות שקיימנו בנובמבר 2009, בהן לא הייתם, כבר כמעט ונשכחו. מה גם שהיינו כה מעטים אז. אחר כך, בהפגנה הרביעית, החלטתם להצטרף – ומאז חסמתם את השכונה. הרבצתם, עצרתם, ניסיתם למנוע את ההפגנות, טענתם שאנחנו סכנה קיומית ל”סדר הציבורי”. בקיצור, לא אהבתם את זה שאנחנו שם.
ומאז, מדי שבוע עמדנו אלו מול אלו. כמו שני הפכים שנפגשים שוב ושוב. אתם בשורות מדוגמות לאורך המחסומים, אנחנו בחבורה רעשנית לקול התופים. 250 איש נעצרו בשנה וחצי האחרונות, כנגד 65 מהם הוגשו כתבי אישום. בכולם הטענה הבסיסית של המשטרה הייתה שהמעצרים בוצעו על מנת שלא נתקרב לבתי המתנחלים בשכונה. ולא לא עניין אתכם ש-98% מהתושבים בשכונה רוצים שנהיה שם.
אבל סירבנו לוותר. שוב ושוב הלכנו קדימה, וצעד אחר צעד התקדמנו לעבר המטרה. לא היתה זו גחמת שווא של המפגינים אלא הכרזה על הצהרה פוליטית ברורה – אנחנו נפגין במקום בו מתרחש העוול.
ראשית כל, מאחר ואיננו מוכנים שיוטלו הגבלות על חופש הביטוי והמחאה.
שנית, מאחר וזכרנו למה התחלנו. מלכתחילה מטרת המדינה והמתנחלים היתה להפוך את שייח ג’ראח ל”שמעון הצדיק”. על ידי התנחלות, שינויי שמות הרחובות, גירוש התושבים המקוריים, חגיגות ראוותניות ביום ירושלים, פורים, יום שמעון הצדיק ועוד ועוד. לשם כך, מבחינתם אסור היה לתת לנו – קבוצה של יהודים וערבים – להפגין בשכונה עצמה. הסיסמא שצעקנו שוב ושוב “שייח ג’ראח היא פלסטין” הייתה מבחינתם ההיפך הגמור מהכיוון אליו הם כיוונו.
לכן במשך שנה וחצי נחסם רחוב עותמן בן עפאן. לכן נעצרו המפגינים שוב ושוב. לכן הלכה המשטרה עד לבג”ץ על מנת לדחוף אותנו החוצה. לכן שיקרו, הפחידו, איימו וכיסו את פניהם. אפילו בהפגנה האחרונה אתמול (11.03), כששוטרים לא נראו בשייח ג’ראח עצמה, ארבו כוחות גדולים בסמוך, מחכים להזדמנות לפעול. לצערם הרב עברה ההפגנה בשקט.
ולכן ביום שישי האחרון ניצחנו. ניצחון קטן, אבל כזה שלמרות הכל היה חשוב להיאבק עליו. ואם יש לקח אחד שאותו ניתן להפיק הוא שהנחישות והסבלנות משתלמות. כי יום אחד נגיע כולנו, יהודים וערבים, לעוד הפגנת יום שישי ונגלה באותם השקט והפשטות שהשוטרים והחיילים נעלמו. לא רק משייח ג’ראח, אלא עזבו את פלסטין.
ובאותו יום נעמוד כולנו נדהמים במקום בו עמדו המחסומים, נחצה אותם אט אט, משילים את הזכרונות, ולבסוף מבינים. הם נעלמו.



