כיבוש פחות נוח

בסך הכול, הכיבוש די נוח. כלומר, לישראלים הוא די נוח. את מחיר הכיבוש משלמים הפלסטינים. בוודאי שהכיבוש נוח בהרבה מהתמודדות עם כל מה שנדרש, שבאמת נדרש, כדי לסיימו. למעשה המאמץ היחיד שנדרש מרוב הישראלים כדי שלא לפגוע בנוחות הכיבוש הוא עצימת עיניים. עצימת עיניים כדי שלא לראות את התהום אליה אנו צועדים, עצימת עיניים כדי שלא להיות מונעים לפעולה כדי להפסיק את העוול לו אנו גורמים לבני אדם אחרים.

בסך הכול, המאבק נגד הכיבוש די נוח. כלומר, למרבית הישראלים הוא די נוח. את מחיר המאבק בכיבוש משלמים הפלסטינים – פלסטינים וקומץ ישראלים אמיצים ונחושים, שנאבקים בכיבוש ממקום לא נוח ומוכנים לשלם מחירים אישיים לא נוחים כדי להביא לסיום הכיבוש. ולא, לא מדובר רק במחיר שמשלם מי שפוקח את עיניו למציאות, אלא בעיקר במחירים האישיים של מי שבאמת נאבק בכיבוש ובדיכוי ההתנגדות לו. אבל אלו הם יוצאי הדופן. בסך הכול, הן הכיבוש והן המאבק נגדו די נוחים.

על חוק החרם נאמר, למשל, שהוא “זוועתי”. ובכן, הכיבוש זוועתי ממנו לאין ערוך. נאמר גם שהוא חוק לא דמוקרטי, ואכן כך הוא. והכיבוש דמוקרטי? את חוק החרם אולי יבטל בג”ץ. בכיבוש, בג”ץ לא נוגע. הרבה יותר נוח לצאת נגד חוק החרם מאשר נגד הכיבוש.

עם זאת, עדיין יש ערך מסוים בחוק החרם, ולאו דווקא הערך לו כיוונו הוגיו. ערך מסוים, שכן חוק החרם הופך כמה עניינים כאן למעט פחות נוחים. בזכות החוק הזה, קצת פחות נוח להתנגד לכיבוש. בזכות החוק הזה הפער בין חופש הביטוי השמור לישראלים לבין חופש הביטוי שאין לפלסטינים בשטחים מצטמצם מעט, וכך נהיה קצת פחות נוח לדבר. במיוחד, נהיה קצת פחות נוח לדבר על “הדמוקרטיה היחידה”.

היעד המשני של חוק החרם הוא חופש הביטוי. היעד העיקרי הוא הסחת הדעת מהעיקר. העיקר אינו גל הצעות החקיקה ההזויות, אלא הכיבוש, האפליה, הגזענות. הצעות החקיקה ההזויות, שבינתיים חלקן כבר הפכו לחוק, משרתות את המשך הכיבוש, האפליה והגזענות באופן דומה לשירות שנותנים המאחזים הבלתי חוקיים להתנחלויות ה”חוקיות”. הסחת דעת.

בתגובה לחוק החרם, פחות מ-900 אנשים עשו לייק בפייסבוק לעמוד “נמשיך להתנגד לכיבוש“. נמשיך להתנגד? השאלה היא מתי יתחילו הישראלים, באמת, להתנגד לכיבוש.