ים של דמעות: שנתיים בלי תקוה לוי

המולת ההתקפה הישראלית על עזה בשבועות האחרונים מצליחה לשתק כמעט הכל. אני נזכר מחדש שהרבה מאוד דברים הוא הזמן, אך רחמן אינו אחד מהם. מחר יחול יום השנה השני לפטירתה בטרם עת של הפמיניסטית ואשת החינוך המזרחית תקוה לוי (1960-2012). השתדלתי בעבר לסקור מעט מעבודתה, כתיבתה וחייה ב“הומאז’ לתקוה”  וב“לחלום את העתיד“. לפני שנה גם העליתי טקסט נוסף שאותו תקוה פרסמה לפני עשור בדיוק בגיליון של כתב העת “מצד שני” שנשא את הכותרת: “נשים בסכסוך“. תקוה גם הוסיפה שם שיר שאותו השלימה ב-1987. מאז נוספו חומרים חדשים.

במהלך החודשים האחרונים שפר מזלנו כשארבעת הפרקים של הסדרה התעודית פורצת הדרך “ים של דמעות” (עריכה והפקה: רון כחלילי, תחקיר: שושנה גבאי) הועלו בשלמותם לאינטרנט, וזאת 16 שנים לאחר ששודרו לראשונה. אפשר עתה לצפות בארבע השעות המזהירות הללו. פעם כבר הזכרתי שבמהלך 1998 תקוה, שהייתה אז בת 38, היוותה את הקול המרכזי בסדרה “ים של דמעות”. בעשותה כך הפכה תקוה לפמניסטית המזרחית המרכזית, מבין רבות אחרות, שסקרה וניתחה בקור רוח ובשיטתיות עבור הרחוב הישראלי כולו את תולדותיה של המוסיקה המזרחית מראשית שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-90. ניתוחה של תקוה מתחיל בדקה 7:54 של הפרק הראשון.

שלא במפתיע הולידה אז “ים של דמעות” ויכוח צרחני למדי בעיתונות ובטלוויזיה הישראליים בכל הנוגע למזרחיות ולמזרחים בישראל ולמעמדם/ן הפוליטי והתרבותי. בעוד שתקוה הותקפה בגסות על ידי רבים בישראל, ברחוב הממשי עצמו ניכרה דווקא תופעה הפוכה: תקוה החלה להיות מזוהה על ידי זרות וזרים ברחבי ישראל ואלו כמעט תמיד ברכו אותה על אמירותיה החדות, על ניתוחה הבלתי-מתחנף, ועל שחרורה מהכבלים ומהצנזורה העצמית של הלשון המזרחית האלקטרונית הפומבית. אפשר להעיר שמופעים מזרחיים חסרי מצמוץ וחנופה מסוג זה היו עד אז בלתי מוכרים יחסית באופן רציף ושיטתי על מסך הטלוויזיה הישראלית. השבועון התל-אביבי “העיר” – בבעלותו של “הארץ” הליברלי – כה נפגע מ”ים של דמעות” עד שהוחלט שם לפרסם גיליון מיוחד בנושא שנשא את הכותרת המקורית-חתרנית “אשכנזים, לבונקר!” תקוה העירה שתפיסת “הקוזאק הנגזל” אינה נחלתו או המצאתו של הימין הישראלי ושלמזלה הרע מאוד של החברה הישראלית היא יצירתו המקורית של מה שקרוי ונתפס בישראל כשמאל (הבורגני-ציוני).

לבסוף, במהלך 2013 כללו את שמה של תקוה פעילות ופעילים מזרחים – מרביתם צעירים שלא הכירו אותה אישית – בפעולתם המקורית והברוכה לשינוי שמותיהם של רחובות בתל אביב. אם תקוה היתה איתנו היום, ככל הנראה היא היתה קוראת לסיום מיידי ומוחלט של טבח האזרחים בעזה ולהפסקת ירי חסר אבחנה של רקטות על ישובים אזרחיים. שנתיים בלי תקוה.

לקריאה נוספת

כשזהב הדורות עוד התגלגל בשכונות

אביב מוזיקלי מזרחי או אביב בוכה?

מסעותיו של היי הג’יפ