ירושלים של מטה

חגית בורר עזבה את ישראל ב-1977 כדי ללמוד בארצות הברית. היא הפכה לאזרחית אמריקאית ב-1992 וכיום היא מכהנת כפרופסור לבלשנות ב-USC. בורר תעלה על סיפונה של “Audacity of Hope” במשט לעזה, ספינה ששמה ניתן לה בהשראת ספרו של ברק אובמה. היא מזהה עצמה כישראלית-יהודייה-אמריקאית. אתמול  פרסמה בורר מאמר דעה ב”LA Times” תחת הכותרת “להפליג בשלום עם ישראל” בו היא חולקת עם הקוראים מחוויות ילדותה בירושלים, ומתובנותיה על ישראל של ימינו.

להלן קטע מדבריה:

חייל עזר לי להתגנב אל העיר העתיקה. צלפים עדיין ניצבו על החומות והעיר הייתה סגורה לאזרחים ישראלים. ליד הכותל המערבי, שהיה עבורי מיתוס עד אז, הצבא הישראלי כבר עסק בפינוי תושבים פלסטינים באישון ליל ובהרס כל הבתים ברדיוס של כחצי קילומטר. בסופו של דבר, האזור יהפוך למשטח המרוצף הגדול שאנו מכירים היום, מקום שבו רק בחודש שעבר, ביום ירושלים, המוני ישראלים צעירים קראו “מוחמד מת” ו”שיישרף לכם הכפר”.

זוהי ירושלים אחרת עכשיו. זו לא ירושלים שלהם. היא נלקחה מהם. מדי יום, נחנקים הפלסטינים של ירושלים מפשיטות והריסות בתים, ומשכונות יהודיות חדשות שנועדו לנתק אותם מפלסטינים אחרים. למשל, בשכונת שייח ג’ראח, שנבנתה בשנות ה-50 על-ידי הירדנים עבור פליטים פלסטינים שפונו מבתיהם באיומי רובה ובטיעוני בעלות יהודית קודמת מ-100 שנה קודם לכן על האזור בו גרו.

לעומת זאת, שום הוכחת חזקה פלסטינית במערב ירושלים מעולם לא ניצחה בבתי המשפט הישראלים. טלביה, קטמון, בקעה, מלחה, עד 1948  שכונות פלסטיניות אמידות, היום הן באופן כמעט בלעדי יהודיות, ולא ניתן בהן מחסה חוקי לפלסטינים שחיו שם עד לא מזמן וגידלו בהן את משפחותיהם.

זוהי לא ירושלים שלי. אלפי הצעירים הלועגים ששטפו את הרחובות ביום ירושלים לקחו את העיר הזו גם ממני. העובדה שהם מדברים את שפת האם שלי היא בלתי תאומן בעיניי. אין בהם או בחברה שהצמיחה אותם שום דבר שאני מצליחה לזהות. האם ידענו ב-1967, ב-1948, שזה יגיע לכדי כך?

היו שידעו. היו שהבינו שחברה שמושתתת על כיבוש וגירוש סופה להעביר את נכבשיה במכבש של דה-הומניזציה ולדכא אותם כדי לתחזק את הכיבוש. מכתב עליו חתמו, בין היתר, חנה ארנדט ואלברט איינשטיין, נשלח לניו יורק טיימס ב-1948 והוא חושף הרבה ממה שעתיד להתרחש. גם מרטין בובר לא חסך מדוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, את העמדה שלו ביחס לגירוש הפלסטינים בשנים 1948 – 1949.

אבל רבים מדי אחרים, כולל חברי קונגרס אמריקאים שיצאו מגדרם מהתלהבות בנאומו של רה”מ בנימין נתניהו, נחושים לא לייחס לממשלת ישראל אחריות או לחברה היהודית-ישראלית בכללה. בנאומו ביום ירושלים, יצחק פינדרוס, סגן העיר של ירושלים התחייב לקהל מריע שיעמול על המשך הרחבת השכונה היהודית “שמעון הצדיק”, שמה היהודי של שייח ג’ראח.

זוהי לא ירושלים שלי.

פורסם באנגלית בבלוג Mondoweiss