כלי בידם של נואשים
מיטב המוסיקה אינו הנופים הפסטורליים שהיא מעלה בתודעת המאזין, אלא הקונפליקט הנוצר בין הפסטורלי לבין הטראומה האנושית. מיטב התיאטרון אינו בידור סדרתי, אלא זעקת המדוכא המצמררת את חלל התיאטרון ודורשת דין וחשבון אישי וחברתי מהצופה היושב באולם. מיטב המחול אינו חזרה אוטומטית על תנועה ידועה מראש, אלא הזינוק המאיים אל הבלתי ידוע מראש. מיטב השיר אינו כזבו אלא החדירה אל כאב ממשי שאין רוצים לדעת אותו. כך גם מיטב המהפכה אינו סיסמה קליטה ופשוטה, אלא זעם מתפרץ של מדוכא.
מהפכה אינה מסיבה מנומסת בשדרת אוהלי תיירים. היא אפילו לא שאגת ההמון למען צדק חברתי, מתובלת במצעד זמרי בידור. מהפיכת הקטיפה היחידה במאה העשרים התרחשה בפראג ב-17 בנובמבר 1989, כמעט ללא שפיכות דמים, בחברה שבה השלטון מתפורר בתוככי גוש קומוניסטי קורס. אזרחי מדינת ישראל אכן קורסים, אבל השלטון איתן. הוא אוחז את אזרחיו בכוח השליטה החזק מכול: השליטה בתודעת ההמון; וכל עוד לא יהיה להמונים דבר להפסיד אלא רק את אזיקיו, לא תיתכן מהפכה. התנועה להשבת הצדק החברתי לישראל עדיין אינה מהפכה. לפי שעה היא הד לתמורות חברתיות וכלכליות במדינות אחרות המתמודדות עם מהפכנות טוטאלית, הד למבוכתו של הקפיטליזם הבינלאומי, ושולחן עגול להגדרה מחדש של דמות האזרח הישראלי. זהו דיון שרק עתה החל.

העלבון הגדול ביותר שהטיחו נציגי השלטון בפעילי המחאה הישראלים היא האמירה החוזרת ונשנית: אתם מלח הארץ, מנומסים ונחמדים. החנופה וההתנשאות המגולמות באמירות הללו הן אך סימן לאדישות ולהכחשה, כי יחסו של השלטון המרכזי והמקומי למחאה הוא כאל עקיצת יתוש. זה מטריד, אבל לא ממש מסכן את המשך קיומו של הסדר הקיים. תגובותיו של השלטון למחאה עד כה הן עדות לכך שהוא כלל אינו מעוניין בשינוי וגם אין בכוחו לבצע אותו. תגובות מרכזיות המגיעות מחדרי הכנסת ומאולפני תקשורת מרכזיים ממשיכות לפעול לגימודה של המחאה ולדיכויה.
בתחילת שנות השבעים הפנתרים השחורים לא היו מנומסים. השלטון המרכזי לא ראה בהם מלח הארץ, ובוודאי שהם לא היו נחמדים בעיניו, אבל הם פתחו את התודעה הישראלית לדיון מר שאותותיו ניכרים עד היום. בחודש מרץ 1971 הם ביקשו לקיים הפגנה, והמשטרה סירבה לתת להם רישיון. הם הפגינו ללא רישיון והתעמתו עם השוטרים. כל עוד מחאת האוהלים הנוכחית מסתפקת בקבלת רישיונות מהמשטרה, לא תהיה מהפכה. היום הפנתרים השחורים הם מיתוס ומשל על התקוממות מדוכאים, בעלת אופי אוניברסלי. שש שנים עברו עד שהתחלף השלטון. זה התרחש בשנות השבעים. התנאים ההיסטוריים היום שונים, והתמורות מהירות יותר.
האם נציגי המחאה מודעים להיותם מדוכאים? לא דיכוי במובן של מספר השקלים החסר בכיסם כדי לרכוש בית בישראל, אלא במובן התודעתי העמוק של הדיכוי. כי דיכוי אינו רק חוקים דרקוניים ואפליה. מהותו הממשית של הדיכוי היא בקבלת הסדר הקיים גם אם קיימות תגובות של כעס אין אונים על עצם קיומו, לגלוג, הומור וביטויים יצירתיים. הניסיון לפעול לתיקון המצב במסגרת הסדר הקיים הוא פתטי: הסדר הקיים איתן והוא חקוק בתודעת ההמון. פן אחר של הדיכוי כבר ידוע ברבים, זוהי חומת ההפרדה המוצבת בין המגזרים השונים באוכלוסייה. בהפגנה הגדולה האחרונה דיברה דפני ליף על “ביחד”, אך לפי שעה זו עדיין סיסמה בלבד. אחד מסימניו של השחרור מדיכוי הוא האחווה, וזו קיימת עדיין רק באופן מילולי. דוגמא לאחווה כזאת ניתן לראות במדינות מסוימות באירופה, כאשר מגזר יוצא להפגין ומגזרים נוספים יוצאים לסייע לו.
באופן פרדוקסלי, ההמונים הרבים שמילאו את רחובות הערים בהפגנות השבועיות הם עדות להצלחתה של המחאה ולכישלונה של המהפכה. הסכמה המונית למסרי המחאה, עדיין אינה מוכיחה דבר לגבי הפנמת המסר. לפי שעה היא מתפקדת כשסתום לשחרור לחצים מזדמנים, כי הרי אחד מהפחדים האנושיים העמוקים ביותר הוא הפחד מפני שינוי ממשי. חרושת הבניית התודעה הישראלית, מסיפורי המקרא ועד יהודה, שומרון ועזה, לימדה את הישראלי להדיר את האחר בין אם הוא פלסטיני, טורקי וכיו”ב. השלטון הישראלי לא נתפס כאחר – הוא נתפס כאחד משלנו, בר-שיח לגיטימי. זהו מצב חד-סטרי, משום שעבור השלטון הישראלי הקפיטליסטי, האזרח נתפס כמונהג ולא באמת בר-שיח. ועדת טרכטנברג היא אך סימפטום לעיוות השלטוני הזה.
פעילי המחאה נמצאים עתה על קו הגבול שבין ריצוי ההמונים, במחאה שאינה מחייבת פעולה ממשית מיידית, לבין פעולה ישירה, אופוזיציונית ואפילו אלימה. אין דרך ביניים. ההשתלטות על שני בנינים נטושים של עירית תל אביב נסתיימה בנזקים מינוריים, בהתקפלות המוחים ובהשבת הסדר הקיים אל כנו. לא במקרה דווקא המאהלים בפריפריה הם השתקפות נאמנה למהותה של מהפכה. האלימות שבה נקטו נציגי השלטון כלפי המוחים בדרום תל אביב, סילוקם של הפליטים כאילו הם אינם חלק בלתי נפרד מהדפוס הכולל של הדיכוי הישראלי, הם רמז למה שצפוי לפעילי המחאה אם הם מבקשים לפעול לשינוי ממשי מיידי.
הכחשה, ביטול ואלימות, הם הכלים הידועים לשלטון והוא התמחה בהם בשטחים הכבושים. זו השפה שהוא מדבר בה. אפשר לטעון טענה קלאסית כי ההפגנות הגדולות האחרונות הם תחילתו של תהליך חברתי רב-שלבים וארוך בזמן; אבל זהו בדיוק הטיעון של השלטון המרכזי בבואו לדכא את המחאה. מי שאיבד את ביתו אין לו פנאי לתהליך רב-שלבי, הוא זקוק לבית היום.
הדברים הללו אינם נאמרים כדי להצדיק אלימות או להסית לאלימות, אלא כדי לבחון פן של פעולה ישירה, שככל שהוא לא מקובל ביחסי אזרח ישראלי יהודי והשלטון שלו, בכל זאת הוא אפשרות קיימת. הפעולה הישירה היא כלי בידם של נואשים. אזרחי ישראל נואשים באופן אישי כל אחד בפני עצמו, אבל עדיין לא למדו לחבר ייאוש לייאוש לכלל מגמה רותחת כוללת. על מנת לדכא את ההתקוממות הפלסטינית כנגד הכיבוש הישראלי, פועלים השלטונות הישראליים להורדת מפלס הייאוש לרמה כואבת אבל נסבלת, כאשר אותה דוקטרינה פועלת גם כלפי האזרח הישראלי היהודי.
המחאה הגיעה עתה אל נקודת מפנה קריטית. אם תמשיך בדרכה המנומסת היא תדעך עם פירוקם המתמשך של האוהלים. אם תפנה למסלול של התנגשות עם השלטון, לא ידוע אם היא תפסיד את אהדת ההמון או דווקא תזכה בה. אם תגדיר המחאה את השלטון כגוף שאינו צד בדיאלוג, אלא אויב העם ותפנה לפעולה ישירה כנגד מוסדות השלטון במטרה לגרום להפלתו, היא תדוכא באלימות קשה – אבל יש לשער שגם תשנה סדרי בראשית. ופירותיו של השינוי יופיעו במהירות גדולה מכפי שניתן לשער.
הכותב הוא מנהל תיאטרון החדר



