כשהנוסעים הם חשודים

ביום ראשון בשבוע שעבר הותקפתי באלימות על ידי שני פקחים ברכבת הקלה בירושלים. כשאני מנסה להבין כיצד ישנו מצב בו סדרנים ברכבת הקלה משפילים נוסעים, מתעמרים בהם או מתקיפים נוסעת באלימות פיזית ממש – עד כתיבת עצומה רשמית בנוגע ליחס הסדרנים והגשת תביעה ייצוגית בעניין – אני חושבת על שני הסברים לתשובה.

האחד, אם להשתמש במילה שגורה במחוזותינו מאז המחאה החברתית: הקפיטליזם. רק שיטה כלכלית כה חזקה יכולה לגרום לאדם המבצע את עבודתו כסדרן בכלי תחבורה ציבורי להיות כה להוט על הענקת דוחות מרובים, בסכומים בלתי נתפסים על הדעת לפעמים, ואף לעכב נוסעת עד כדי שימוש באלימות על מנת לרשום קנס על סך 186 שקלים. הרי הסדרן עצמו אינו מרוויח מהכנסות הרכבת הקלה לכיסו, שכן הוא בתחתית תחתיתה של המערכת הכלכלית של הרכבת הקלה – אותה מפעילה חברת סיטיפס.

או שמא כן? האם סדרני הרכבת מועסקים בתעסוקה ישירה מול חברת סיטיפס? לא, מדובר בעוד קבוצה של עובדי קבלן. ותודות לעופר עיני, כוח לעובדים ושוב המחאה החברתית, כולנו כבר יודעים ויודעות מה זה אומר עובדי קבלן. אולי הם מועסקים על פי מכסות, יעדים, ומי שלא רושם מספיק דוחות נחשף לאיומים בנוגע למקום עבודתו? כאשר התמריץ הוא שלילי, אתה עושה את עבודתך בחירוף נפש ממש (כמו לרדוף אחרי נוסעת, ואף לתקוף אותה) כי אם לא תעשה אותה כמו שצריך אולי תפוטר/לא תקודם. דהיינו, הפידבק הכלכלי שלך הוא על חשבון הפסדם הכלכלי של נוסעים בעיר הבירה של ישראל, ששליש מתושביה מוגדרים עניים.

באותו הבוקר בנסיעה הלוך ברכבת הקלה נחשפתי לסיטואציה בה שלושה סדרנים גברים עמדו מעל שתי נשים פלסטיניות וחמשת ילדיהם הקטנים, ודרשו מהנשים, שלא הבינו מילה בעברית, תשלום קנס עבור שני ילדים בני 5 ו-6, משום שהרכבת הקלה מאפשרת נסיעה חינם רק עד גיל ארבע. בערבית הקלוקלת של הסדרנים הם אותתו באצבעותיהם בשאלה בדבר גילם של הילדים, נזפו בנשים (שלא הבינו דבר) ולבסוף ציוו בקול ברור את המשפט האחד מתוך שניים שהם יודעים בערבית: “ג’יבי אלהוויה!” [השני, אני מניחה, הוא “וואקף, ולא אנא בטוחכ”]. אחרי מתן הקנס, אמר אחד הסדרנים לנוסעת אחרת שישבה בסמוך והתפתחה ביניהם שיחת חולין שהם מקבלים בונוס על כל קנס שהם רושמים.

מה שמביא אותי להסבר השני שעלול לגרום להתנהגות כה אלימה מטעם סדרנים המועסקים (ישירות או קבלנית) על ידי חברת סיטיפס: הכיבוש. כי הרי מה גורם לנשים וגברים, שאינם שוטרים, אינם עובדי מדינה, אינם מופקדים על שלום הציבור, על ביטחון הנוסעים ברכבת הקלה, אלא אמורים אך ורק לוודא כי המערכת הכלכלית מתקתקת, וכי כל נוסע שילם 6.40 ש”ח עבור הנסיעה [מחיר מופקע לכל דעת, אבל מילא, אנחנו לא עוסקות בעליית המחירים של התחבורה הציבורית, שלא ירדו בעקבות שום רפורמה ורק האמירו] – מה גורם להם לדחוף אישה עם תינוק, רק כי העגלה לא קופלה, מה גורם להם לרדוף, לרדות, להשפיל ולהפעיל אלימות כלפי נוסע שחמק מתשלום או לא מצא חן בעיני הפקח, או סירב להזדהות בשם, מה שמנע מהסדרן להנפיק לנסוע דו”ח?

איפה למדו גברים ונשים אלו, סדרנים בתחתית התחתית של המכונה המשומנת של חברת סיטיפס, שאלימות היא המפתח להכל? איפה הם למדו שהם יכולים לדרוש מכל נוסע להזדהות בפניהם, שכן הם נציגי הכוח, והנוסעים הם אינם אזרחים, כי אם “חשודים” (כמו שאני הוגדרתי על ידיהם), שאותם מותר לעכב, למנוע, לטלטל, להטריד, ולעשות כל העולה על רוחם בשם המטרה: הנפקת הקנס על 186 שקלים – מטרה נעלה לכל הדעות.

התשובה, לדעתי, היא שהם למדו זאת בשירות הצבאי שלהם, שהציב “אותנו” (ישראלים: יהודים, דרוזים, בדואים) מול “הם” (הערבים, הפלסטינים, האויבים). שהם למדו זאת במערכת החינוך, שגדעון סער יקירנו דואג לרומם ולפתח, ולקחת את כל תלמידי ישראל לחברון, אחת מנקודות הסכסוך האלימות ביותר באזור. ואם הם לא התגייסו, אז הם ראו מספיק דימויים כאלו בעיתונות ובטלוויזיה, שמלמדים כח וסמכות מהי. וכוחם של מדים מהו. וכוחו של מכשיר קשר מהו.

גם אם הם שירתו בצבא בתפקידים “לא משהו”, כי הרי מי ששירת במודיעין או בטיס בטח לא נהיה סדרן ברכבת הקלה, למשל אם הם שירתו במג”ב, אז הם זכו לעמוד בדיוק במצבים כאלו ממש – בעלי הכוח והסמכות, אל מול מאות פלסטינים ופלסטיניות, הכפופים למשטר של פיסות נייר (היתרים צבאיים, כרטיסי רכבת, זה אותו דבר בפני בעל הסמכות שצריך להחתים או להחרים). ושם, במחסומים האלו, נחשפו לא אחת לחייל שדוחף, מטריד, מתעמר, משפיל, ואף פוגע פיזית ממש בגבר, אשה, נער, נערה.

גם את מי שמצליח להתנגד ולהתלונן, לכתוב עצומה או לצאת ולצלם את העוולות יש לסמן. אני, שעובדת מזה שלוש שנים ברופאים לזכויות אדם, זכיתי ללמוד ולשנן את זכויותיי, להבין מול מי אני מחויבת להזדהות (למשל שוטר) ומול מי אינני מחויבת (למשל סדרן). אני שיננתי את זכויותי ויכולתי לעמוד על כך בשפתו של מקור הסמכות, בעברית, ולומר: אין לך זכות לדרוש ממני להזדהות, אין לך זכות למנוע ממני לרדת מהרכבת או לעלות עליה, אין לך זכות לגעת בי, לדחוף אותי, למשוך אותי.

אבל האם לנשים תושבות שועפאט או בית חנינא, שלא יודעות מילה בעברית, ומצווים עליהם להג’יב אלהוויה, האם הן יודעות זכויותיהן? או יודעות לדבר אותן? ויותר חשוב, האם הן, שלא כמוני, יעזו להתנגד למקור הסמכות הקם עליהן? והאם נשים וגברים יהודים, דוברי השפה העברית, בני גילאים שונים, יודעים שמותר להם להתנגד? שמותר להם להגיד לא, לזהות שהם מופקרים, במרחב הציבורי, לאלימות שאינה מידתית, שאינה מתרחשת בשום מקום אחר? שהרי אינני רואה את סדרני אגד או דן משפילים ורודפים אחרי ציבור הנוסעים.

אז איזה משני ההסברים הללו מוצלח יותר – הקפיטליזם או הכיבוש? האם סדרן מתעלל בנוסע כי הוא מוכרח לסגור את החודש, או כי זה מה שהוא זוכר מהשירות בג’נין או במחסום קלנדיה? איזה מהם מתאים יותר להסביר מדוע שלל האזכורים בתקשורת על אלימות הסדרנים לא מפתיע אף אחד? האם הסברים הללו מספקים תשובה לשאלה מדוע אין התערבות מהירה וברורה מטעם שר התשתיות או הנהלת הרכבת? וכמה תלונות עוד יוגשו במשטרה על התנהלותם? כמה תלונות עוד יוגשו על ידי פלסטינים כנגד אלימות חיילים במחסום? כמה עוד הפגנות של איגודי עובדים תתרחשנה, והאם פערי המעמדות יצומצמו אי פעם?

את מי זה מעניין, כל עוד האיום האיראני קיים, וצריך לפתח את כיפת ברזל – שכן בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, על פי הסרטון שפרסם משרד ראש הממשלה לכבוד חג הפסח. הבה נסתפק בכמה הקלות במס, ונשמח על הצמיחה הכלכלית. אלימות ברכבת הקלה? יש נושאים דחופים יותר.

הכותבת היא מאסטרנטית בחוג למגדר באוניברסיטת תל-אביב ורכזת פרויקטים במחלקת שטחים, ארגון רופאים לזכויות אדם