עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי: סקירה ספרותית

בתזמון איום יצא בקיץ האחרון ספר המאמרים ״עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי״, פרי עבודה של שנים, שלקח על עצמו את המשימה כפוית הטובה לכתוב על עזה כפי שהיא נראית – ליתר דיוק בלתי-נראית – מעיניים ישראליות. אלא שבתוך הקטסטרופה שהתלקחה עלינו בימים האלה, המסר שלו נבלע, הוא לא יכול להישמע. הספר ראה אור רק ביולי האחרון, וכבר הקריאה בו היא כבמסמך ארכיוני. הוא מבקש להטיח בישראלים את עיוורונם ביחס לעזה, אך בינתיים המבט על עזה התאבן באופן שנראה כרגע חסר תקנה. כאשר קוראים בו מתוך ההווה המדמם, נראה כי במקום שהספר יפתח את מבטם של הישראלים, הוא חושף עד כמה מוגבל המבט של המטיחים.

זה לא ספר על עזה, אלא על עזה כפי שהיא נתפסת בתודעה הישראלית. המאמרים והמסות המובאים בו ממוסגרים בהבנה שהתרבות והפוליטיקה הישראלית לא רואות את עזה אלא מבעד לשכבות של הרחקות ועצימות עיניים: גדרות חשמליות, תצלומי אוויר, ביורוקרטיה דרקונית, פצצות. אך לצד פרקטיקות ההרחקה, ישראל מפעילה גם מערכי שליטה אינטימיים כמעט על תושבי עזה כשהיא קובעת את צריכת הקלוריות היומית שלהם או כשהיא מחליטה מהן הנסיבות הבריאותיות והמשפחתיות שמצדיקות אישור יציאה מעזה. במובן הזה, הספר מנבא את הקטסטרופה שהתממשה: הוא מצביע על הצורך הישראלי לא לראות את עזה ואת אנשיה, ולא לראות עד כמה שבריריים והרסניים מנגנוני ההרחקה שישראל הקימה מולה.

אבל ההסבר הראשי שמספקים עורכי הספר דותן הלוי ועמרי בן-יהודה לפרקטיקות הריחוק של ישראל הוא לא בחרדה מפני הטילים והחדירות אלא במישור הזיכרון: התפיסה שחוזרת בפרקי המבוא של הספר – אפשר לכנות אותה ״קונספציה״ – היא שעזה מפחידה את הישראלים קודם כל כייצוג של הנכבה, בשל ריכוז הפליטים העצום שבה. לפי נתונים עדכניים של אונר״א שמובאים בספר, מתוך כ-2 מיליון תושבי עזה, 1.4 מיליון הם פליטים רשומים מ-1948, בעוד שבגדה רק 0.8 מיליון מתוך 3 מיליון תושבים הם פליטים רשומים כאלה. הריכוז הדחוס של פליטים, טוענים העורכים, עומד בבסיס הפחד הישראלי מעזה, שמומשג לפיכך קודם כל במישור המדומיין, כפחד מהמודחק של הנכבה. לעומת זאת, הפחד הממשי מחמאס ותפקידו בדמוניזציה של עזה זוכים להתעלמות כמעט מוחלטת.

חד-צדדיות אסטרטגית

דווקא התנופה של שני פרקי המבוא שכתבו הלוי ובן יהודה מדגישה את ההרמטיות של תמונת העולם המצוירת כאן, שאינה טורחת לתת את הדעת על יסודות מפריעים. הלוי כותב בהקדמה שלו כי ישראל מציירת את עזה כ״הופכי המוחלט״ וכ״אויב האולטימטיבי״ שלה כחלק מפרויקט ההדחקה של הנכבה, בלי לומר דבר על הנסיבות הביטחוניות שעומדות בבסיס ההשחרה הזאת. גם החרדה שמעורר שלטון החמאס כמשטר אסלאמיסטי פונדמנטליסטי לא זוכה להתייחסות בפרקי המבוא. כשמנהרות חמאס מוזכרות אצל בן יהודה, האסוציאציה היא לתעלות הביוב בוורשה של מלחמת העולם השנייה והתפקיד שהן מילאו בתקופת המרד, בלי לומר דבר על השימוש הצבאי שעושה בהן חמאס בשני העשורים האחרונים ועל האיום המתמשך בחדירה ליישובי העוטף.

ויש עוד דוגמאות רבות. החד-צדדיות הזאת היא כמובן לא עניין של טעות או חוסר ידע, זוהי חד-צדדיות אסטרטגית. הלוי ובן-יהודה מציגים מבט על עזה שהוא מופרך ומדומיין במפגיע, על מנת להתעמת עם מגבלותיו של המבט המדומיין הישראלי. בן יהודה מצהיר זאת כבר בפתיחת המבוא שלו: ״מכיוון שעזה אינה נגישה, ובייחוד אינה נגישה לישראלים כבר עשרות שנים, העיסוק בה באופן מושגי (תיאורטי) הוא הדבר הטבעי ביותר שיש לעשותו״ (33). אם ישראלים חשבו על עזה מבעד למסך, הספר בא להעמיד מולם מסך אחר, תיאורטי.

דוגמה קיצונית במיוחד לשימוש מופרך-בכוונה בתיאוריה הוא התפיסה של אלימות חמאס כחלק ממחאת הדרום הגלובלי בישראל. בן יהודה כותב כי יש להבין את חמאס כחלק ממחאה פנים-ישראלית, לצד מחאות פנימיות אחרות בחברה הישראלית – כמו המחאה החברתית, מחאת בלפור וכו׳ – משום שגם חמאס פועל נגד ישראל בתור הריבון בעזה. הוא מציב את חמאס כאחיהם-למחאה של מזרחים, אתיופים ומהגרי עבודה, ומביא ציטוט ארוך מתוך מסה שלו שפורסמה כאן, ב״העוקץ״, אחרי מבצע ״שומר החומות״ בשנת 2021:

״אם ישראל היא הריבון העזתי בכל מה שקשור לחוץ וביטחון, האם היא באמת תחת אש, מבחוץ, כשחמאס יורה על אזרחיה טילים? […] מדוע התקשורת, ולדעתי גם האקדמיה הישראלית, בוודאי ברובה, מסרבים בתוקף לקרוא לאלימות הפלסטינית בתוך ישראל ומחוצה לה ׳מחאה׳? ׳מחאה פלסטינית׳? אותה מילה המזוהה עם המאבק המזרחי בישראל (מחאת ואדי סאליב, המחאה/מאבק על העאסי), עם המחאה החברתית (2011), מחאת בלפור בשנת הקורונה ומחאות האתיופים לאורך השנים. […] אין מדובר ביהודים מול ערבים, כי אם ביהודים-ישראלים-אשכנזים מול הדרום הגלובלי, המזוהה בישראל בלא-אירופים: פלסטינים, מזרחים, אתיופים ומהגרי עבודה (כמעט כולם מהדרום הגלובלי). זהו השינוי המהותי ביותר העומד לפתחו של מילון המלחמה שלנו: עלינו להפנים שהמילון עצמו נוסח בידי יהודים-ישראלים-אשכנזים, ובמצב החירום הוא כופה עצמו ביתר שאת.״ (56)

התזה על החמאס כנציג הדרום הגלובלי בישראל הייתה מופרכת גם הרבה לפני אוקטובר 2023. מזרחים מהפריפריה, בדואים מהפזורה (שאינם ממוגנים) ומהגרי עבודה הם מהנפגעים המיידיים והחשופים ביותר של חמאס, ולמעשה לשוליוּת שלהם היה תפקיד בהפקרתם לאלימות חסרת-האבחנה שלו. אם התזה הזאת באה להציב כנגד ניסיונות ההרחקה הישראליים תפיסה של חמאס כחלק מהפְנים הישראלי, בפועל מה שנוצר כאן הוא מכשיר נוסף, הפוך, של הרחקה: הפעם הרחקה של הסבל והפחד מהצד הישראלי ושל התפקיד שממלאים הסבל והפחד האלה באטימות הישראלית כלפי הסבל והפחד העזתיים.

קו תיאורטי נקי וברור משורטט כאן בין האשכנזים מצד אחד, ובין חמאס, מזרחים, אתיופים ומהגרי עבודה מהצד השני. אבל דווקא הניקיון השאנן בניסוח פוליטיקת הזהויות הזאת גורם לחלקים הללו להיקרא באוקטובר 2023 כמו הליכה בשבילי קיבוץ ערב אסון. השבילים מטואטאים למופת, עשבים שוטים מנוכשים, הכל גזום ומאורגן, וצל גדול מוטל. שלל פרקטיקות של הדרות ועיוורונות מובילות את הטיעון הביקורתי באותה דרך כמו מה שהוא בא להתנגד לו.

לזנוח את מערכת הבבואות

לא בכדי החלקים החזקים ביותר בספר הם אלה שסוטים מהכיוון המוצהר של הקובץ, ומספרים על עזתים ועל ישראלים מתוך גמישות שלא ממקמת את עצמה באופן מוחלט בצד זה או אחר של הקווים. עמירה הס, למשל, מספרת על עזה כפי שהיא מכירה אותה וכפי שחבריה העזתים מספרים עליה (שכן מאז 2006 לא מורשית כניסת עיתונאים ישראלים לרצועה), ובסיפור שלה העזתים הם לא צד סביל לחלוטין בסיפור. היא מצטטת פסיכיאטר עזתי שאמר לה ב-2008: ״ישראל כותבת את תסריט הניתוק והפיצול, ופתח וחמאס ממלאים בהצטיינות את תפקידם במחזה״.

גם האמנות שנידונה בכמה מהמאמרים בגוף הקובץ מצליחה לגעת באזורים שהמסגרת התיאורטית של הספר לא מגיעה אליהם, כמו למשל עבודת הווידאו ״תעלת עזה״ של תמיר צדוק המגשימה כמיהות של ישראלים רבים כשהיא מדמיינת תעלה ברוחב כמה קילומטרים שמפרידה בין עזה לישראל (במאמרן של ליאת ארלט סידס וקציעה אלון). דוגמה נוספת היא הסדרה ״פאודה״ שהצליחה לתת ביטוי לחרדות מפני חדירה שהתיאוריה לא מכירה בהן: בן יהודה מטיל ספק בתרחיש הטלוויזיוני שבו יחידת קומנדו של חמאס חוצה את הגדר וחודרת לישראל בטענה שהוא פנטסטי מדי (58). אמנם אי אפשר לצפות מחוקרי תרבות לראות איומים ביטחוניים שכל מערכת הביטחון כשלה מלראות, אבל הדוגמה הזאת מוכיחה שוב שבחרדות ובפנטזיות שמבטאת האמנות יש אמת שההמשגה התיאורטית לא תמיד מסוגלת להבין בזמן אמת.

מאז ההתנתקות ב-2005 נולד בעזה דור שלא ידע את ישראל (הגיל החציוני בעזה הוא 18, כך שמדובר בחצי מהאוכלוסייה), ובישראל גדל דור שלא ידע את עזה. התוצאה היא שהישראלים לא רואים את העזתים כבני אנוש, כשם שהעזתים לא רואים את הישראלים כבני אנוש. אבל הניסיון לייצר עמדה תיאורטית המבקרת את אטימות המבט הישראלי באמצעות הצבה של מבט אטום נגדי יוצרת כפיל-אידיאולוגי של המבט הישראלי-עזתי בלי לערער עליו באמת. תיאוריה כזאת רק משכפלת את המבוי הסתום שאותו אנחנו חיים. אולי הגיע הזמן שהביקורת תיקח על עצמה לזנוח את מערכת הבבואות הזאת, ו״תתלכלך״ במבט קרוב ומקומי יותר. לנוכח האלימות המדממת סביבנו, גם פוליטיקת הזהויות צריכה להכיר באלימות שלה ובתשוקה לפתור (או לפטור) פוליטיקות סבוכות במשוואות פשוטות שיש בהן מרכיב מרכזי של מחיקה.

״עזה: מקום ודימוי במרחב הישראלי״, עורכים: עמרי בן יהודה ודותן הלוי, הוצאת גמא, יולי 2023