רכבת שדים: מקבץ חמישי

שם הבנתי שאני מרוקאית / כרמן אלמקייס

צפייה בפרק הראשון בתוכנית של אמנון לוי לא ממש גילתה לי דברים חדשים. אבל דבר אחד השאיר לי חלל גדול בלב ובנשמה, ולא יכולתי לעצור את הדמעות גם בפעם השנייה והשלישית שצפיתי בפרק. היה זה מראה הילדים ללא חלומות.

גדלתי בשכונת השיכונים באשקלון. למדתי בבית הספר היסודי רמב”ם בשכונה ומשם עברתי לחטיבת הביניים. אני חושבת שאלה היו הפעמים הראשונות שבהן שמתי לב שאני כרמן, או איך שהייתה קוראת לי המנהלת: גברת אלמקייס. שם הבנתי שאני מרוקאית. היא נחרדה כי הרסו לה את תיכון רונסון, התיכון שנחשב לטוב ביותר באזור הדרום, התיכון שכנראה רצוי שלא יהיו בו מזרחים ומזרחיות מהשכונות כי מי שלומד שם הם תלמידים שהגיעו מבחוץ, רובם מהקיבוצים מסביב לאשקלון או מהשכונות הצפוניות בעיר. אבל מה? עכשיו חצי מרמב”ם הובאו מהשיכונים, וכל מה שהמנהלת רצתה זה לנקות אותנו משם… יש ציטוטים שלה שאני לא אשכח עד היום, כמו “גברת אלמקייס עזבי אותך מלימודים. קחי שקית זבל. יש המון בדלי סיגריות במגרש” או “לכי שבי עם יעקב השרת”, “שבי בסוף הכיתה, ציירי ציור יפה לאמא. רק אל תפריעי”. השיא היה בפתיחת שנת הלימודים בכיתה ט’, כשאמרה לי: “אל תטרחי השנה. גם ככה, איך שנגמר חוק חינוך חובה בסוף השנה, אני זורקת אותך מפה. אותך ואת אחיך.”

בסוף השנה באמת נזרקתי משם ולא משנה מה היו הציונים שלי או היכולות שלי. הופניתי לבית הספר המקצועי אורט שער הנגב, כי שם לדעתה היה מקומי. בית ספר שלא לומדים בו כלום מלבד להיות פועלות ובעלות מקצוע. הגעתי לשם בפעם הראשונה יחד עם בני נוער מנתיבות, מאופקים, מירוחם, משדרות. לימדו אותנו חומרי לימוד של כיתות ג’ וד’. התוצאה הייתה שרוב התלמידים השתעממו בשיעורים. מהר מאוד לא מצאתי את עצמי. וישנו גם העניין של המקצוע: לומדים שלושה ימים בשבוע ועובדים יומיים. המגמה היחידה לבנות הייתה מגמת מטפלות, אז שמו אותי שם כדי שאהיה סייעת בגן ילדים, ושבע”ה אני אהיה יום אחד גננת טובה או אולי מטפלת.

מול בית הספר המקצועי שלנו נמצא בית הספר של קיבוץ שער הנגב, שהיה ברמה גבוהה יותר. בינינו הפרידו רק כביש והגדר של הקיבוץ. הרבה פעמים כששאלו אותי איפה אני לומדת, התביישתי ואמרתי רק שער הנגב. קיוויתי שאולי יחשבו שאני לומדת בקיבוץ ולא בבית הספר המקצועי שבו שמו אותי. אחרי שנה עזבתי מכיוון שלא באמת היה לי מה לעשות שם. ככה בערך נגמרו לי האפשרויות ללמוד בדרום. אלו הדברים שעלו לי מיד לראש בשנייה שראיתי את אמנון לוי מדבר עם הילדים ובני הנוער האלו. הרי זה מה שמספרים להם. זה מה שהם מכירים וזה מה שהם יודעים, ואם הם כבר יוצאים מהגטו המזרחי בשכונה ומגיעים לבית ספר שהוא לא בשכונה, אז זה גם מה שהם ממשיכים לשמוע. הילדים האלה חכמים מאוד. הם יודעים איפה הם חיים, ויודעים להבדיל בינם לבין האשכנזים, למרות שלא פגשו בהם מעולם מלבד צפייה בטלוויזיה. הם מבינים את ההבדלים.

ואז אני רואה את התגובות הגזעניות מכל עבר, וחושבת לעצמי, איזה מין אנשים חסרי לב ואטומים אתם? אתם רואים ילדים שאפילו לא מסוגלים לחלום, וזה מה שיש לכם לומר? עדיף שתשתקו. אולי אפילו תתביישו! כי אין לכם מה לומר מול ילדה שלא העיזה אפילו לחלום. הילדים האלה זו אני.

למרוד או להסתלק / סמי שלום שטרית

במהלך הצפייה בתוכנית ולאחריה בא לי לומר כמה פעמים “נו, אמנון לוי גילה את אמריקה,” כי זה באמת קצת מקומם שיושב אדם בעל עצמה רבה בתקשורת ופתאום בשנת 2013 הכל מכה בו בהפתעה.. וגם כשהוא מוכה תדהמה מהילדים בקריאת מלאכי ובאופקים שלא ראו אשכנזים בחייהם (זה לא כזה הפסד גדול למען האמת), הוא הולך לחוקרים כדי לאשש את תדהמתו.. אבל לא אמרתי מלה. כי זה חשוב מאוד שאמנון לוי שאני זוכר מעיתון “חדשות” (בו זכיתי לכתוב בשנתו האחרונה), אשר התאמץ בכל כוחותיו במשך שנים רבות לא להביט לעבר ירוחם ושכונת התקווה (אחת הן!), מוציא את הכל החוצה ואף את עלבון אביו הוא מביא אל המסך בקול נשנק מדמעות. זה חשוב כי זה המינימום לו אנו מצפים ממזרחים חזקים בתקשורת ובאקדמיה – אל תשכחו את אלה שנותרו מאחור, אל תתבשמו בניחוחות ההצלחה שלכם, כי לעולם לא תצליחו לברוח מהצלליות השחורות המלוות אתכם לאן שלא תלכו. כולכם מגויסים בעל כורחכם, כי אתם תמיד אחד ממאה ואחת מאלף. ההצלחה שלכם היא רק כלי לשליחות שאתם מצווים להוביל, בכל תחום בו אתם עוסקים. רציתי עוד לומר – היכן היית כשאנחנו, בני דורך, הלכנו לאופקים, לקרית מלאכי, לשכונת התקווה ולקטמונים להקים בתי ספר עיוניים שיהוו מודל לפריצת המלכודת הנוראית הזאת? היכן הייתם? היכן היו המזרחים החזקים אז שלא אזכיר כאן את שמותיהם? איך עמדתם והסתכלתם מהצד כשחנקו אותנו למוות ולא ידעתם שאתכם הם חונקים יחד איתנו.

אין לי עניין כאן להשתפך על ילדותי וחוויותיי כילד מרוקאי באשדוד. כתבתי ודיברתי על כך רבות. היינו עולים חדשים מסומנים ומתויגים היטב, אבל אז עוד היה לנו סיכוי קלוש כי עוד לא עבר דור אחד אפילו שייקבע את רגשי הנחיתות שטבעו בנו. היום מדובר כבר בילדי הילדים של ילדותי, אפילו נכדים. זה עמוק. זה מושרש. זה טרגי. רק אש גדולה תשחרר אותם. שום תיקון חברתי ושום “אשכנזי טוב” כפי שהילד המתוק מקרית מלאכי מפלל לו, לא יציל את הילדים האלה. אין לי שום בשורות לנערים ולילדים האלה. טרגי בעיניי שהם עדיין משלים את עצמם וכל כך מתאמצים להגיע ליחידות מובחרות, אולי גם הם יזכו להוריד זקיף בסכין קומנדו או להגיע לשיא השיאים של חיסול ממוקד ממסוק אפאצ’י. המודלים האלה נוראיים וטרגיים. הילדים האלה לא שמעו על סטארט-אפ שיקפיץ אותם לפסגת הכלכלה וההצלחה. הם לא מעזים לחשוב על לימודים בפקולטות מבוקשות כמו רפואה ומדעי המחשב. הם לא מעזים כי מוריהם לא מעזים. כי מה שהיה הוא שהווה והוא שיהיה. המדינה לא ממש צריכה אותם, אפילו לא כפועלים. אולי כלוחמי חי”ר וטנקיסטים שגם הביקוש אליהם יורד עם הזמן. אמנון לוי ודאי יחשוף את הנתונים באוניברסיטאות ויביא אל המסך עוד מזרחים מומחים ואחרים שמתפכחים אצלו על המסך. זה טוב. זה חשוב. כולם צריכים לדעת שוב ושוב, והאמת היא שבעידן בו מעטים קוראים ספרים, המדיום הזה חשוב מאוד. אבל מה יהיה שבוע לאחר שידור הפרק האחרון בסדרה? נמשיך הלאה לעניינים “הבוערים באמת”.

אני לא אוהב נוסטלגיה. היא כמו סם המכיל את הכאב ואת משכך הכאב גם יחד. לא אוהב רומנטיזציה. צריך לדבר אמת וגלויות ובלי הנחות. אילו התראיינתי לסרט הזה לא הייתי מדבר כמו בספריי ובסרטים ובתוכניות טלוויזיה (ביניהן אצלו לוי עצמו) במשך כשני עשורים. לא רוצה לדבר יותר עם מזרחים על אשכנזים, או עם אשכנזים על מזרחים. די! צריך לדבר אל עצמנו גלויות, בלי ליטופים. היום בדור הרביעי זה ברור: רק בנו האשם. באמת שאנחנו מתבכיינים כל הזמן. מספיק עם זה. הרי אנו כבר יודעים הכל. כתבנו עשרות ספרים ועשינו אינספור סרטים והכל מתועד וברור כשמש – אין למדינה האשכנזית שום אינטרס לשנות את מאזן הכוחות הכלכלי-חברתי. כל שינוי דרסטי משמעו חלוקה מחדש של המשאבים. למה להם? איפה יש דוגמא כזאת בעולם שהקבוצה השלטת והנהנית ממצב של דיכוי כלכלי-חברתי תתנדב פתאום לחלק את כוחה ומשאביה עם מדוכאיה? תנו לי דוגמא אחת של מהפכה כזאת. זאת היא בדיוק הסיבה שאין לפלסטינים שום סיבה להאמין שהם ישיגו משהו במו”מ עם האשכנזים.

די עם הנאיביות מעוררת הרחמים הזאת. עמים וקבוצות אתניות שינו את גורלן במהלך ההיסטוריה רק כאשר נטלו את גורלם לידיהם ב כ ו ח! אבל איזה כוח יש כאן? אנחנו עלובי נפש דור רביעי. אנחנו עם של רכיכות חסרות עמוד שדרה. פחדנים מהצל של עצמנו. מוכני להקריב את חיינו רק כזה לתועלתו של בעל ההון האשכנזי, בעל האדמות וכוחות הייצור. כל עוד האידיאל של אותם ילדים בירוחם הוא יחידות עילית בצבא, הם ממשיכים לחפור לעצמם את הקבר הזה שנקרא ירוחם. כמה עצוב שכל החלומות מסתיימים אצל קצין המיון בצבא. שמעתם את האכזבה בקולו של הילד כאשר נודע לו שנפתלי בנט אשכנזי? ראיתם איך נפלו פניו. הם ניצחו בגדול. המזרחים ללא כל תודעה מהפכנית משועבדים לדורות רבים. אני יודע שיש המון פריחה של תרבות ומוסיקה. אני שותף לזה פה ושם וזה באמת יפה ומרגש. ויש גם הרבה פעילות ופעילים למען דיור הוגן לכולם. גם לכך הייתי שותף לפני כמעט עשרים שנה. גם זה נחמד ומרגש. גם בחינוך נעשים דברים טובים על ידי אנשים טובים, וגם שם הייתי לפני עשרים שנה… למה אני מתעכב כאן על חלקי הצנוע בכל זה? כי לא הצלחנו להוציא פירור אחד מחורבן מידי השלטון-הון האשכנזי ושותפיו המזרחים. אפס! המהפכה לעולם נמשכת, רק המהפכנים מתחלפים. אבל מי צריך דיור הוגן ואוניברסיטה כשיש מדי צה”ל עם דרגות ורובה וגאווה לאומית? הא? שום דבר לא מנצח את זה. אתם יודעים איזה חתיך הייתי במדי צבא עם אפוד מלא? רוצים לראות תמונה?

אין לי בשורות לאחיותיי ואחיי המזרחים. באמת שאין. הרי גם מפלגה גדולה כמו ש”ס לא העזה להניף אפילו את הזרת מתוך האגרוף. תארו לכם כמה מצביעים וכמה כוחות צריך כדי להגיע למימדים של ש”ס שבשיאה הגיעה ל-17 מנדטים (כמו המפלגה האשכנזית של יש לפיד)! וכל זה סתם. עוד טישטוש חושים של דת ממוסדת ומסרסת. לא מפריע לי התלבושות השחורות והשטריימלים – הייתי מתלבש כך מחר ומצטרף כאחרון החיילים אם התנועה הזאת הייתה מעזה להניע את התהליך שיהפוך את הכל על פניו. אבל איפוא? סתם ועד העדה הספרדית שמתמקח על כסף לעוד תלמוד תורה ועוד מקווה. אפשר להתפוצץ. יהיה טוב אם הם יעלמו בבחירות הבאות.

אם אמנון לוי היה נותן לי מיקרופון, הייתי מציע לכל נער ונערה מזרחים שיתחילו ללמוד אנגלית ברמה גבוהה מאוד בכל דרך ויכוונו את עצמם להגר אחת ולתמיד מהארץ. לצאת ולא להביט לאחור. זו עצתי כי אני יודע שהם לא יעשו שום דבר אחר שישנה את עתידם. כלומר, הם לא ימרדו. ובלי מרד לא יהיה להם תיקון או קיום. למרוד כדי להגיע לתודעה ולשלום עם עצמך והעולם ממנו באת. למרוד או לחדול, זה מה שיש. או להסתלק. ולמרוד זה הפלת המשטר, לא החלפת השלטון. הסתכלו סביבנו. אז לפחות שיצילו את עצמם ואת הדור הבא ואחרי דור שיבואו נכדיהם לטייל בארץ הקודש עם מצלמות ומבטא אמריקאי. עם של פראיירים הוא העם המזרחי שעדיין מאכלס את רוב שטחה של ישראל, שטחים ששום אשכנזי לא יגור בהם וכך הם משמשים למעשה חיילים לנצח המקיימים בישיבתם את האחיזה היהודית בדרום ובצפון. רוצים אזרחים על הגדרות, או במדבר? שישלמו לכם שכר. אבל אתם עוד משלמים. טרגי. אילו נפלו עליי כמה עשרות-מליוני דולרים, הייתי מקים בתי ספר לאנגלית ושפות מחשב בלבד ומכשיר חינם את הדור הבא להגירה מהארץ. מפעל הצלה הייתי קורא לזה. כי אני רואה כבר דור רביעי שהולך לשום מקום. גם המעטים שהצליחו ואולי מישהו ימנה אותי ביניהם, הם המיעוט שמלמד על הכלל התקוע, שהם אחינו ואחיותינו. ובאיזה מחיר הצלחנו? אוי לו למחיר. מכרנו את תרבותנו בנזיד לבן וחסר טעם.

איזו הרגשה אדירה היא זאת לחזור לעצמך, לתודעה שלך, לשלמות שלך עם כל כרומוזום שעשה אותך, כל צליל וכל ניחוח. לא עוד להתנצל על שום דבר שלא מוצא חן בעיני האדון הלבן. תודה לאל כל יום. אני יהודי מרוקאי, מזרחי שלם ומעבר לכך – בנאדם החי בניו יורק באופן שלם ומסוגל להציע לה לא פחות ממה שהיא מציעה לי. ואת הכל הכל הבאתי מכפר קטן מפאתי הסהרה למרגלות האטלס. כמה כוח יש בזה!

למרוד, לחדול או להסתלק. עברתי את כל האפשרויות בחיי, חדלתי להיות אני בנעוריי ובבחרותי כדי להפוך לאחד מהם. זה לא עבד. ניסיתי למרוד, אך הייתי מעודן מדי וריסקו אותי. רגע לפני שהתרסקתי לחלוטין, או שהייתי מוצא עצמי בכלא כמו מזרחים רבים לפניי, רגע לפני זה הסתלקתי. זה עשה לי רק טוב. ולילדיי עוד יותר טוב. תודה לאל. ישראל האשכנזית היא לא מציאה כזאת גדולה כשמביטים מכאן. הברירה העומדת בפני הדור הצעיר, וכן יש לי את כל הלגיטימציה והזכויות לזרוק עצות ממרחקים, זה להפיץ את התודעה ולהתסיס את ישראל מבפנים עד שהמשטר יקרוס פנימה. אבל רוב הסיכויים שזו פנטזיה הזויה ולכן ידידיי הצעירים, קומו ולכו לכם מארצכם, כי היא לא ארצכם, ממולדתכם, כי היא לא מולדכם, מבית אביכם ואמכם אשר אהבתם אך הם חסרי אונים מול עתידכם. קומו משם ולכו לארץ אחרת. אם לא למענכם, אז למען הדור הבא.

מכתב לחבריי האשכנזים מהשמאל / צחי אבינועם

אני רוצה לנסות לקיים אתכם דיאלוג אחר, שוויוני. עד היום גרמתם לי להרגיש שכל השוואה בין המצב הפלסטיני לזה המזרחי פוגעת במאבק להפסקת הכיבוש. שתקתי וקיבלתי. אני קורא את הספרים והמאמרים הרבים שאתם כותבים, בהם אתם מנתחים את יחסי ישראל-פלסטין, את הכיבוש, תוך שימוש בהוגים כמו אלתוסר, פוקו, פרירה, גרמשי. באמת חבר’ה מצוינים, אינטלקטואלים מהשורה הראשונה. אתם נכנסים לניואנסים, יורדים לפרטים, מתעכבים על סיטואציות ותצורות-יחסים שבכלל לא שמתי אליהם לב. מרשים.

אבל כל השיח המורכב הזה – הסוציולוגי-פילוסופי-היסטוריוסופי-פסיכולוגי – נעלם כשמתחילים לדבר על יחסי הכוח בין יהודים אשכנזים ליהודים מזרחים. הניסיון לעורר דיון כזה מושתק מראש. האם המתאם המובהק בין מעמד נמוך למזרחים ובין אליטה לאשכנזים נתפס בעיניכם כמקרי? האם אין מקום לנתח את יחסי האליטה בישראל עם המוכפפים לה? את ההרכב האתני של האליטה? את היווצרותה? ואולי אתם מסכימים לניתוח החלופי שמציעים אשכנזים מסוימים שלפיו יהודי המזרח הגיעו מארצות נחשלות, ולכן הם נחותים לעומתכם שהוריכם באו מארצות אירופה המתקדמות יותר?

ישראל היא מדינה צעירה ומורכבת שהוקמה על ידי מהגרים בני תרבויות שונות. איך קרה שבמדינה כה צעירה, הפער בייצוג במוסדות השלטון והתרבות השונים אינו פרופורציונלי ביחס לשבט המיוצג? זה לא מסקרן אתכם? לאן נעלמת הסקרנות כשעולים לדיון יחסי הכוח בחברה היהודית, בין מרכז לפריפריה? לאן היא נעלמת כשמדובר בפיזור האוכלוסייה והתעשייה הישראלית? כשמתבוננים במוצא האתני של האסירים הגודשים את בתי הכלא?

לא, מאבק לשוויון הזדמנויות וייצוג של יהודי המזרח, כמו גם לתיקון עוולות היסטוריים שנעשו על ידי מוסדות השלטון, הצבא, מערכת החינוך, התרבות, כלפי המזרחים לא יוציא אף אחד לסמינרים וסימפוזיונים בארצות אירופה, לא יסייע לאיש בטיפוח הקריירה, לא יסמן פעילים בו כאבירי זכויות אזרח. זה לא שיח יוקרתי. זו אינה אדמה שכדאי לדרוך עליה. היא מסוכנת מדי.

>>רכבת שדים: מקבץ רביעי – שלמה וזאנה, אור סיונוב ואלמוג בהר

>>רכבת שדים: מקבץ שלישי – נעמה קטיעי, אברהם הרן מוטחדה ויוס ברוך

>>רכבת שדים: מקבץ שני – רועי חסן, שלומי חתוכה, איתמר טובי טהרלב

>>רכבת שדים: מקבץ ראשון – אינס אליאס, תום מהגר וגל לוי

>>לצפייה בפרק הראשון של “השד העדתי”

>>לצפייה בפרק השני של “השד העדתי”