רכבת שדים: מקבץ שלישי

רגעים ברורים של חוויה דומה להפליא / נעמה קטיעי

English

בגמר התיכון אני נוסעת באוטובוס. בחור מתיישב לידי, שם בינינו את הכובע שלו ומתחיל להתעסק בו. חמש דקות עוברות ואני חושדת שהוא מלטף לי את הרגל. אבל אני לא בטוחה. הלב שלי מתחיל לדפוק. אבל אני אילמת, ואחר כך אני כועסת על עצמי.

לקראת סוף שירותי הצבאי אני יושבת בדיון בוקר שגרתי. אנחנו משהו כמו חמישה עשר קצינים, ואני הבחורה היחידה בחדר. אחד מהקצינים זורק לעברי: “אם לא היית כל כך רזה בטח היית כוסית”. שאר הנוכחים בחדר שותקים. הצעירים יותר זעים בחוסר נוחות על הכסא. אני נדהמת ושותקת. אחר כך אני כועסת על עצמי.

כמה שנים אחר כך, אני יושבת עם עוד שני זוגות חברים. כולם שמאלנים למופת, אנשים משכילים ואינטליגנטים. השיחה מתנהלת בניחותא עד שמגיעים לענייני פוליטיקה. מדברים על טומי לפיד. אני זורקת משהו על זה שהוא גזען, אחת מהחברות עונה לי: “אז מה, גם אני גזענית”. אני שואלת למה היא מתכוונת, והיא עונה לי: “לי אין חברים מזרחים”. אני מנסה להוציא אותה יפה – “בסדר, לא חייבים לאהוב מוזיקה מזרחית, אבל מה זאת אומרת שאין לך חברים מזרחים?”. “לא”, היא עונה לי, “למזרחים אין תרבות, זו תרבות פרימיטיבית ושוביניסטית”. אני בודקת שוב ושוב שאני שומעת ומבינה היטב. “את יודעת שאני מזרחית, נכון?” “את לא באמת מזרחית”, היא אומרת לי, ומוחקת אותי בשנייה. אני נדהמת ושותקת. גם שאר הנוכחים שותקים. אני מזדרזת להגיד משהו על זה שאני חייבת לזוז, ואחר כך אני כועסת על עצמי.

אלה היו רגעים ברורים של חוויה דומה להפליא, אבל לקח לי הרבה שנים להבין את הקשר ביניהם ומדוע הם עוררו בי בדיוק את אותה תחושה. אולי כי הבושה והכעס העצמי, כמו שאמנון לוי מגלה על עצמו, מעורבבים בהם ומייצרים את הקושי הבלתי אפשרי. את רגע המבוכה שאי אפשר להיות בו, ואי אפשר שלא להיות בו. הרגע שבו את כלואה. הרגע הזה שבו את רוצה לעמוד על זכותך להיות אישה כמו שבא לך להיות, אבל באותו זמן רוצה לכסות את עצמך, לקצץ לעצמך את השיער, לחתוך לעצמך את השדיים. הרגע הזה שבו את רוצה לדבר עם החית והעין שלך, אבל באותו זמן להיות שקופה, בלתי מסומנת, לא נציגה של אף אחד, כמו כולם.

נדמה לי שזה גם היה הרגע הזה שבו גיליתי שבעצם השתכנזתי. יש לי חצי גנים אשכנזיים ממילא, אז לפחות באופן רשמי ההשתכנזות תמיד היתה שם כפוטנציאל, אבל מאז שזכרתי את עצמי, ראיתי את עצמי “תימניה”. אפילו בשנים הארוכות והעליזות בתל אביב, הייתי “תימניה”. אלא שהזהות הזו הצטמצמה די מהר לסוג של קריקטורה שלכולם, כולל לי עצמי, היה הרבה יותר נוח לחיות איתה. והרגע ההוא, כשאותה חברה הצביעה עלי ואמרה: “אבל את לא מזרחית”, היה הרגע שבו הבנתי שהמשחק שלי שירת יותר מכל את התוקפן. וכמו כל נפגעת הטרדה מינית, כעסתי על עצמי שלא עשיתי משהו. מאוחר יותר דמיינתי מה הייתי אומרת לו יכולתי להגיב, והתביישתי בעצמי שמחקתי את עצמי עד אז, ושהרשיתי לה למחוק אותי.

כי הרגע המזוקק הזה בעצם תימצת תקופה ארוכה של מחיקה עצמית – עבדתי קשה בלהתרחק מהמשפחה, להכחיש, להגיע הביתה פעם בחודש, להתנתק, לאמץ דמות חדשה, לאמץ משפחות מזדמנות, להאשים את עצמי, ולגלות שגם לי, בעצם, אין חברים “מזרחים”, ואלה שכן צימצמו את עצמם כמעט כמוני, לכעוס על כל העולם, ושוב להאשים את עצמי, לחפש בהיחבא את המזרחים בגילמן, להביך אותם ואותי, להתבייש. אז גם התחלתי לשמוע ש”זה הכל בראש שלך”, ו”די כבר עם רגשי הנחיתות”, וזה בכלל הכל באשמתך. מה את מסתובבת עם מחשוף, מה את מסתובבת מסומנת, תתאמצי תצליחי, ולמה לכל הרוחות את צריכה לדבר על זה.

אז מעכשיו אני כותבת, ולא מוחקת.

טקס אוורור השד / אברהם הרן מוטחדה

תשע ועשרים בבוקר וכבר הודעות, תזכורות וטלפון שלא פוסק מלצלצל. חברים, שכנים ובני משפחה הציפו אותי בברכות. לרגע חשבתי שמדובר בערב חג. חג הקורבן. אפילו אימא התקשרה ואמרה שנשב כולם בסלון ונצפה יחד. במשך היום ניסיתי להבליג. השיח המזרחי נטוע בי. עם שם משפחה כמו מוטחדה, המטען המזרחי רובץ עלי בכול פינה. לא פעם נתקלתי בהערות שנעו במנעד גזעני עד לחשד בפגיעה בביטחון המדינה. השיח הוא לא חלק מעולמי, הוא כל עולמי. כל נתון סטטיסטי, דיאלוג וקלוז-אפ עם מנגינה מסולסלת ברקע ידוע מראש.

כשהגיע הערב. הכול כבר היה מוכן לפי כללי הטקס. עוד רגע שוב נשפשף חזק את עינינו ונוציא את השד הארור לסיבוב התאווררות. מה כבר לא נאמר. הרי כל ארוחת שישי הוא מתנוסס מעלינו בצבעים שונים, אבל הפעם הוא מגיע לסלון. לאבא הספיקו עשר דקות של איפוק, עד שקילל את המטוס שהביאו אותו ארצה ואת האדמה שהוא דורך אליה. ילדים בפריפריה חושבים שאין להם סיכוי במדינת ישראל. האשכנזים, שיש להם שפה משלהם ואפילו דת שונה מהם, הם חכמים ומוצלחים יותר. אמא מנסה להסות את אבא לפני שמשטרת ההגירה תגיע וקוראת לו להיכנס פנימה מהחצר. אני לא מתבלבל. גם אמא יודעת וכואבת, אבל מעדיפה לשתוק.

למזלי, אני דור ראשון בארץ. זכיתי להבין את שפת הוריי ולנשום במעט את התרבות הפרסית. משפחתי לא רק שימרה הערכים והמסורת שהביאה עמה, אלא גם לימדה אותי להתגאות בכך. אבל עמוק בפנים אני מבין שלעולם יישאר בי פער עצום של ידע ורגשות. הרי גם אני, בעל כורחי, השתכנזתי וחשתי נבוך מול החברה הישראלית פעמים רבות.

ואז הגיע השחקן רמי דנון ונשברתי גם אני. אמא קפצה מצלצול הטלפון שגאל אותה מייסוריה לכמה רגעים. אבא הצטמצם לתוך הספה ושקע במחשבות גלותיות. אחיי הצעירים החליפו מבטים נבוכים במעין קשר שתיקה. אחר כך הפרק חלף די מהר. קיוויתי שאמנון לוי ידבר על “מזרחיות” ופחות על “מזרחים”, אך כנראה שהחברה אינה מוכנה עדיין להבין מדוע אנחנו נטע זר בישראל. כי עם כול הכבוד לפערים החברתיים-כלכליים, הפער הגדול ביותר הוא התרבות השונה. תפיסת עולם שרחוקה כמזרח ממערב, ורק נרמזה במעט בפרק הנוכחי.

בסיום טקס הוצאת הבקבוק, התגובות לא איחרו לבוא. האשמות והטחות מכל עבר שהדבר פס מהעולם, ושוב אנחנו בוכים על העבר במקום להביט לעתיד. עכשיו הכל בסדר, כולנו שווים. טשטשו את הזהות של כולנו תחת מכחול עבה של ישראליות. אבל זאת אותה ישראליות שמעדיפה להתחבא באותה מערה חשוכה כדברי אפלטון, להישאר בבערות ולא לצאת אל האור. הם אינם רוצים להכיר במציאות. היא קשה מדי, אכזרית מדי. לא ייתכן שאלו הם פני הדברים. כי אותנו לימדו שאנחנו מערביים והומניים, חברה מתוקנת.

מכל הרעש וההמולה מהשד שיצא לסיבוב, ובוודאי יישכח ויעלה שוב, יישאר רק פער הולך ומתעצם. גם האגף השמאלי, המתפאר במאבקו למען זכויות שוות ונגד אפליה, נותר דומם לזעקתנו. אין הסכמה או הבנה. אפילו ”משתתפים בצערכם” בחצי פה. נגזר עלינו להילחם לבד במערכה ולהתפלל לישועה. “אולי”, כפי שאמר זאת איתמר בבאי מקרית מלאכי, “אולי יש איזה אשכנזי שחושב שגם מזרחים יכולים לחשוב. יכולים להצליח, והוא יעזור לנו.”

ברוכים הבאים למדינת המזרחים / יוס ברוך

כשצפיתי בפרק הראשון בתוכנית של אמנון לוי, נעצבתי. נעצבתי על ילדי הפריפריה ותפישת עולמם, על תקרת הזכוכית הלבנה שהם רואים בגיל צעיר כל כך, תקרה לא שקופה כלל, המהווה חסם עליון לחלומותיהם. נעצבתי על אמנון לוי המתמודד בצורה כל כך כנה ורגישה עם הצלקת שנושאים אותה בדרך זו או אחרת רוב אחי יהודי ספרד, נעצבתי על אביו שהושפל, שהזכיר לי את ההשפלות שספגה סבתי היוונייה בוגרת אושוויץ, שסיפרה לי איך היו קוראים לה כאן “שוורצע שוורצע”, בגזענות שלא הבחינה במספר המקועקע על זרועה, וודאי שלא בבת האדם שהיא.

היה לי ברור שאכתוב על הפרק, אבל לא ידעתי האם אכתוב עליו בלשון אשכנזית, כלומר אנסה לנתח את הנרטיב המובא בו, או שמא אדבר בו בלשון מזרחית, הנוגעת בלב ההוויה, בפצע הפתוח שרבה בו המוגלה ורחוק הוא מרפואה. אם כן, הנה בחירתי הראשונה – אדבר מזרחית ישירה כבן המזרח שאני. לקח לי מעל 48 שעות לשבת ולכתוב, כי הייתי זקוק שהדברים יחלחלו בי וישקעו, ממחוזות העצב הרב אל מחוזות המילה הכתובה, הצרופה. אז קודם כל, נעשה קצת סדר במונחים, אחר כך נסדר טיפה את הפרק, ובסוף, נתחיל לעשות סדר במדינה.

נתחיל במושג “השד העדתי”. שד, הוא דמון, דבר לא רציונלי, מפחיד, שפועל מחוץ לכללים הנורמטיביים המוכרים לנו. בדרך כלל, אומרים לנו: “למה להוציא את השד מהבקבוק”, ורומזים שהשואל היה מעדיף את השד כלוא בבקבוק, כמו השד של אלדין, מרוסן בתוך הזכוכית העבה, נטול יכולת להשפיע על העולם. ולמי יש אינטרס לשמור את השדים בבקבוק? למי שיודע שהשחרור שלהם עלול לסכן אותו, את מעמדו, את נכסיו או את אלה של חבריו לסדר הקיים. שדים, הם דבר שעלול לערער סדרי עולם, ושדים עדתיים בפרט, ובישראל בכלל.

אז בואו נעשה ניסוי מבוקר של שחרור השד העדתי הזה, ונתבונן בו, מיהו ומה שמו ומה דמותו, ונדעהו. ופה אולי הסוד הגדול. השד העדתי אינו הזעם המזרחי, אפילו שהאשכנזים אוהבים להאשים את המזרחים בזעם. השד העדתי הוא שד ההכרה בגזענות האשכנזית. זו שהתפרצה בשנות החמישים ונמשכת מעל לשישים שנה עד ימינו אלה – באקדמיה, בבתי המשפט העליונים והתחתונים, בבתי האסורים, על המרקע הקטן ובפרלמנט הגדול, ואפילו בממשלת ישראל שהעומד בראשה הוא באופן מסורתי, אשכנזי. השד העדתי אם כן הוא קודם כל שד אשכנזי. לכל אשכנזי שמוכן להיות כנה עם עצמו, יש איזו סבתא גזענית או סבא גזעני, יש איזו פריבילגיה בקרקע, בדירה או בנכסים אחרים, יש יתרונות מובנים, מה שנקרא פריבילגיות, בתוך הסדר הגזעני הקיים. עכשיו אנשים לא אוהבים להסתכל במראה ולראות גזענות. כי גזענות בשיח האשכנזי שמורה לנאצים ולצוררים אחרים, לא לאנשי שלומנו זהובי הבלורית שבאו ארצה לבנות ולהיבנות בה.

אבל “שד עדתי” הוא מושג שמגיע כמעט תמיד מכיוון האשכנזים כשהם רוצים לסתום את הפה למזרחים שמדברים על אפליה. והמושגים, בואו נחלק אותם למושגים מזרחיים של מאבק ומרד, ולמושגים אשכנזיים של הכחשה ושימור הסדר הקיים: “קיפוח”, “בכיינות”, “שד עדתי”, “פגוע”, “רגשי נחיתות” כולם מושגים שאשכנזים משתמשים בהם כדי להתנער מהבעיה. המזרחים לעומתם תמיד ידברו על “אפליה”, “שוויון”, “גזענות”, “קולוניאליזם” ודומיהם – כלומר מושגים שבקרבם טמונה גם האפשרות לתיקון וגם ההכרה בעיוות. הטרמינולוגיה הזו מביעה וקובעת גם את היחס לבעיה וגם את גבולות השיח, והאמת היא שברוב המקרים אין התנגשות בין השניים. השיח המזרחי והשיח האשכנזי אינם נפגשים כי המחיר הכלכלי, החברתי והמעמדי שייגבה מהאשכנזים ברגע שהם יכירו בלגיטימיות של השיח המזרחי הוא בלתי נסבל – מדובר בלא פחות מפירוק הקסטה הלבנה המושלת בישראל.

שנית, בקשר לפרק עצמו בסדרה, אכתוב רק שמעבר להיותו אמיץ, ישיר ופורץ דרך, ומעבר לאופן העדין ומעורר ההשראה שבו הוא מטפל בטראומה לאומית כואבת, אצביע רק על הסכנה הגלומה בו, ובפרט בתיוגה של בעיית “השד העדתי” כבעיה של מזרחים. הבעיה אינה אצל המזרחים. הבעיה היא בעיה של גזענות, והגזענות הזו היא קודם כל בעיה של אשכנזים (מסוימים, לא כולם, כמובן). גזענות היא בעיה אוניברסלית, כללית, היסטורית ומוכרת לאדם מקדמת דנא. מרגע שמכירים בה, יש לה פתרונות פשוטים מאוד – שוויון פוליטי, פיצוי, בחינה מחודשת של מוקדי הכח וחלוקה מחודשת שלהם. עשו את זה בגרמניה אחרי שהנאצים הובסו, עשו את זה השחורים בארצות הברית שהציבו לא מזמן נשיא שחור בראש המדינה, ואפילו בדרום אפריקה נעשה מהלך אנושי מדהים של מחילה וכפרה ציבורית בקנה מידה רחב. אז בואו נדבר קצת על איך עושים את זה אצלנו.

אחי היהודים בני עדות אשכנז, ברוכים הבאים למדינת המזרחים. אולי לא שמתם לב לזה, אבל ישראל כבר מזמן אינה מדינתם של יפי הבלורית הזהובה והתואר. ירון זהבי הוא סוס מת, והמערה החשמלית די נטושה. למי מכם שעדיין מתעקש לשהות בה, אנו, בני עדות המזרח, רואים לעצמנו חובה מוסרית ואנושית לתת יד, ולסייע לו לצאת ממנה. אם פספסתם, בישראל יש רוב מזרחי. המוסיקה הפופולארית ביותר במדינה הזאת היא מזרחית. אם זה לא נשמע כך בקול המוסיקה, בגלגל”צ או ברשת בית, אנחנו מבטיחים לתקן את זה מהר מאוד. האוכל הפופולארי ביותר במדינה הוא מזרחי. הסלנג שלנו, של כולנו כמעט הוא מזרחי, והכי חשוב – רוב המצביעים הוא מזרחי. ישראל, חברינו האשכנזים, היא מדינה מזרחית השוכנת באסיה במזרח הים התיכון, ולא באירופה, למרות המניפולציה הזולה של האירוויזיון וליגות האלופות השונות. עכשיו, ככל שתכירו בעובדה הפשוטה הזאת – שישראל אינה וילה אירופאית ממוזגת בג’ונגל, יהיו חבלי קליטתכם במדינה הזאת קלים יותר. ככל שתשכילו לוותר על הפריבילגיות הישנות שהקנה לכם המשטר הקולוניאליסטי הישן, מרצון, יהיה לכם קל יותר להיטמע במרחב, ולהיות חלק ממנו. ככל שתאבקו, ככל שתתנגדו, ככל שתתנשאו – התהליך עצמו יהיה כואב יותר, אלים יותר ומתסכל יותר, עבורכם.

המהפכה המזרחית נמצאת בעיצומה. היא סוערת בשיח, הוא קולחת בצלילים, היא בוערת גם ברחובות, בהפגנות חוזרות ונשנות של הפנתרים החדשים בשחור של 2013. ניסיונות ההתנגדות, ההתבצרות וההתעלמות של ההגמוניה הלבנה הם מובנים וחסרי תוחלת. כל אריסטוקרט וקולוניאליסט מנסה להגן על הווילה שהוא מספר לעצמו שבנה במו ידיו בג’ונגל. אבל את הווילה הזו בנו עבדים שחורים, והם הרוב, לא רק בווילה ובנחלה, הם גם הרוב במדינה. ובכוחם של העבדים האלה להביא לקץ שלטון האחוס”לים, לא כמאמר אקדמי, ולא כספר עיון, אלא כמציאות פוליטית.

אל תאמרו עוד “ממזרח שמש”, אמרו “ממזרח מהפכה”. ישראל החדשה היא הדמוקרטיה המזרחית הראשונה.

>>רכבת שדים: מקבץ רביעי: שלמה וזאנה, אור סיונוב ואלמוג בהר

>>רכבת שדים: מקבץ שני – רועי חסן, שלומי חתוכה ואיתמר טובי טהרלב

>>רכבת שדים: מקבץ ראשון – אינס אליאס, תום מהגר וגל לוי

>>לצפייה בפרק הראשון של “השד העדתי”