שוב חושבים רק כוח

המערכה הצבאית הנוכחית עלולה להתגלות ככישלון מדיני צורב. השאלה היא כמה זמן תתחפר הממשלה בסירובה להכיר בטעותה, וכמה נזק בנפש וברכוש ייגרם עד אז – לישראלים ולפלסטינים. בזמן כתיבת שורות אלה מתנהל מו”מ על הפסקת אש, אבל בין אם זו תושג לפני כניסה קרקעית או אחריה, חמאס כבר השיג את מבוקשו: הכרה בו כפרטנר להסכם הפסקת אש וכגורם מדיני שאי אפשר להתעלם ממנו. מאז אוקטובר 2000 שכנע אהוד ברק את כל העולם שפתח איננו פרטנר למו”מ, ועכשיו הוא מקים את הפרטנר לתחייה בדמות חמאס.

הבעיה היסודית בישראל היא שזו חושבת רק כוח. זה מה שקורה בדרך כלל לצד החזק, הוא משתכר מרוב כוחו ומכיר במגבלותיו מאוחר מדי. במקרה הטוב מזהים את הבעיה בזמן, ואז מנהלים מו”מ – אבל לרוב מנהלים מו”מ אחרי מכה קשה או שפשוט בורחים. לפעמים משטר שלם קורס בגלל חוסר הגמישות שלו להכיר במגבלות כוחו. כך נופלות אימפריות: בריה”מ נפלה בגלל התעקשותה לשלוט באפגניסטאן. ארה”ב לעומת זאת ברחה מווייטנאם, בדומה לבריחת ישראל מלבנון בשנת 2000. עם מצרים ניהלנו מו”מ רק אחרי מלחמת יום כיפור, שהייתה אמנם ניצחון צבאי אבל תבוסה מדינית. מלחמת לבנון הראשונה הייתה תבוסה הן מבחינה מדינית והן מבחינה צבאית, אבל בסופו של דבר היא הובילה להכרה בפלסטינים בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כאשר הרמטכ”ל בעצמו הכריז שאין פתרון צבאי אלא רק פתרון מדיני. רק אז הפוליטיקאים הבינו את הרמז ונכנסו לפעולה. הבעיה היא שגם אחרי ההכרה באש”ף הם המשיכו לנסות לכפות עליו הסכם במקום להידבר.

וכך מאז אוקטובר 2000 בישראל שוב חושבים רק כוח. היות ו”אין לנו פרטנר”, צריך “לתת לצה”ל לנצח”. נמחק ההבדל בין שמאל וימין, כולם בעד פתרונות אלימים ומהלכים חד-צדדיים.

הפלסטינים, לעומתנו, כמו כל צד חלש וללא ריבונות, מבינים שהם לא יכולים לנצח את ישראל גם לו היו רוצים. לכן גם כשמשתמשים באלימות אכזרית ביותר היא כפופה להשגת מטרתם הפוליטית. רק בשלבים מסוימים באינתיפאדה השנייה הם ניסו להשוות בין האבידות הישראליות לפלסטיניות (בעיקר במארס 2002), ועד היום הם מלקקים את הפצעים של טעותם; הרי בכוח הזרוע בלבד ישראל מנצחת. גם מטרת הירי על יישובי הדרום היא פוליטית: להביא לתודעת הישראלים שלא יהיה לנו שקט כל עוד עזה נתונה לסגר ולחנק כלכלי. שאיפתו של חמאס היא להראות לפלסטינים ולעולם שהוא שלטון אחראי שיודע לדאוג לעמו, ולכן מטרתו הראשונה היא לפתוח את המעברים וליצור תנאים נורמאליים שיאפשרו שיפור חיי האוכלוסייה ויציבות לשלטון. כוונתה של ממשלת ישראל להפסיק את הירי בלי להעניק לחמאס את מבוקשו היא חסרת סיכוי.

גם אם נחתמת בשעה זו הפסקת אש, כל ילד מבין שהיא צפויה להתמוטט שוב. המערכה הצבאית הנוכחית נועדה לכישלון מדיני כי חמאס השיג את מטרתו האסטרטגית בעצם הירי על תל אביב וירושלים, ביכולתו לעמוד בלחץ של ישראל, ובתלות במדינות המתווכות בינו לבין ישראל. ככל שישראל תנסה להפסיק את הירי באמצעים אלימים, כעת או בעוד כמה חודשים, יוקרתו של חמאס תעלה ומעמדה של ישראל ייחלש. המערכה הנוכחית חושפת לעיני כל עד כמה האביב הערבי שיפר את מעמדו של חמאס בעולם הערבי ובקהילה הבינלאומית. מה שמתגלה ממבצע “עמוד ענן” הוא שחמאס מרוויח בכל מצב, גם מהסכם אי-לוחמה ארוך טווח, ואפילו מהפסקת אש ללא תנאים. כי הוא עמד מול ישראל, יוכל להמשיך להתחמש לקראת המערכה הבאה, והוא הפרטנר למניעת אלימות.

אין לי שום מושג על מה חשבו מקבלי ההחלטות כאשר יצאו למבצע הזה, אבל ללא ספק הראייה היתה קצרת טווח (יש אומרים עד הבחירות), בלי הגדרה של מטרה מדינית למבצע, וגם לא כיצד המבצע יסתיים ומה יהיה אחריו. יש לקוות שמתישהו מישהו יתחיל לחשוב פוליטית כי דמוקרטיה מבוססת על הרעיון של פתרון סכסוכים על ידי הידברות, ולא בכפייה חד-צדדית של החזק. ואם מה שיתגלה מהמבצע הזה הוא שיש עם מי לדבר, אולי מעז ייצא מתוק.

לב גרינברג חוקר ומלמד סוציולוגיה פוליטית, מחבר הספר “שלום מדומיין שיח מלחמה, כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל”(הוצאת רסלינג)

לקריאה נוספת:

אריה ארנון | מבוי סתום בעזה – לחפש דרך שלישית

ניב גורדון | אזורי ספר וגטאות, ג’יימס רון

למאמרים נוספים של לב גרינברג