שחורים ושחורים בסהרונים

הנסיעה מהתחנה המרכזית בבאר שבע לסהרונים אורכת שעה וחצי ובהרגשה שלי היא הייתה כמו נסיעה אחורה בזמן. מאז השירות הצבאי שלי לא ראיתי את הנוף הצבאי הטיפוסי האפור והריקני שממלא את אדמות הנגב. כל כמה קילומטרים מופיע איזשהו בסיס שמעטים יודעים על קיומו ושמרחוק נראה כמו אוסף של ארגזים לבנים ממוקמים באקראי. הצבע היחיד שאינו בגווני אפור הוא השלט בכניסה עם סמל היחידה. בכל בסיס כזה עוצר האוטובוס ומוריד חייל או שניים, שנראה שהם היחידים שמאכלסים את המקום השומם הזה. הריקנות שחשתי שסובבת אותי הייתה גם מרחבית ובמידה רבה גם תודעתית. מהרגע שבו ירדתי מהאוטובוס, שמילא אותי בריחות אבק צבאיים וזיכרונות מודחקים, הבנתי שהכלא הזה, הידוע לשמצה, הוא בסך הכל עוד בסיס צבאי טיפוסי שהוסב למחנה כליאה. ציפיתי לראות משהו אחר, הרבה יותר גרוע. הדמיון התרוצץ בטווח שבין מעברה דחוסה או מחנה פליטים נתון בכאוס לבין מחנה כליאה מסודר ומאובטח עם עמדות שמירה ושערים מאסיביים. אבל בסופו של דבר, סהרונים היה כמעט זהה למחנות שהייתי בהם עשרות פעמים במהלך השירות הסדיר. מלא במכולות שאת המראה שלהן עד היום אני לא יכולה לסבול, משאיות מפיצות עשן שחור, אספלט, אסבסט ומלא חול ואבק. רק אולי קצת יותר גדרות תיל. זה הכל.

כל הדמיון הזה בהבדל אחד: הצבע של האנשים. כאילו את הצבעוניות של השלט בכניסה למקום החליפו בצבעוניות של הא/נשים שמאכלסים את המתקן האפור הזה. כולם שחורים. משני צדי הגדרות והחומות, משני צדי החוק, ישנם א/נשים שחורים. בדומה למבקשי המקלט האפריקאים הכלואים בו גם הסוהרים בשירות השב”ס שחורים. הם/ן כמעט כולם/ן גברים ונשים כהים, שחומים. מזרחים.

מזרחים הם אלו שמניעים בשטח את גלגלי הביורוקרטיה של המדינה היהודית שכולאת מבקשי מקלט, קרבנות עינויים וסחר לשנים בכלא על לא עוול בכפם. כאן אכתוב על החוויה שלי בתור מתנדבת בארגון זכויות אדם, שהוא כביכול האנטיתזה לשב”ס. הם כולאים, אנחנו עמלים לשחרר. למרות זאת, אני איכשהו מוצאת את עצמי רגשית נטועה בשני העולמות.

לכאורה, מה מיוחד במקרה הזה? הרי לא מהיום אני יודעת שאחת הדרכים העיקריות למוביליות חברתית וכלכלית עבור מזרחים/יות היא שירות ועבודה בכוחות הביטחון בהם צבא, משטרה ושב”ס. לא היה אמור להפתיע אותי שאלו מזרחים שמיישמים בפועל את התיקונים הדרקוניים לחוק למניעת הסתננות – שעליו אחראיים טובי המנהיגים הישראלים שיושבים במרומי ההיררכיה החברתית. עם זאת, הביקור בכלא סהרונים היה אחד מאותם רגעים שבו הרגשתי שהדיכוי המזרחי צובט לי עמוק בבטן, אישי מתמיד. רגע דומה לאותם רגעים בהם אני צופה בעוד אשה מזרחית נזרקת מדירת דיור ציבורי על ידי שוטר מזרחי. כך גם האנשים שמפעילים את מנגנוני הדיכוי והסינון של מדינת ישראל כלפי מבקשי המקלט הם לא במקרה מזרחים. שיתוף פעולה זה הוא תוצר של דיכוי היסטורי עמוק. דיכוי שבסופו, כל סיכוי למוביליות חברתית משמעותית הייתה ועודנה בשירות האליטות כפועלי תעשייה או כפועלי הכיבוש. התוצאה היא שהעבדים של מדינת הלאום, הכמו-אירופאית, ונאמניה הגדולים ביותר הם מזרחים דור שני או שלישי שחיים בישובי הפריפריה. ואילו חלק מהדור השני והשלישי למקימי המדינה הציונית, אלה שגירשו פלסטינים, דנו מזרחים לשוליים ובמלחמות כבשו שטחים, אשר חיים במרכז תל אביב, מורדים באידיאולוגיות עליהם גדלו והופכים למתנגדים העיקריים לפשעיה של מדינת ישראל. ואני, נמצאת איפשהו ביניהם, במרחק הגבול שבין אלו לאלו, בין מבצעי הפשע לבין אלו שבשמם הוא מבוצע.

אין זה חידוש כי אחד ממאפייניו המרכזיים של השמאל בישראל הוא עיוורון לזהות מזרחית ולכל מה שהיא נושאת. עיוורון זה כולל בין היתר חוסר יכולת לעשות את ההפרדה הפשוטה כל כך בין הפועלים השחורים בשירות המערכת לבין קובעי המדיניות מלמעלה, שעל פי רוב הם אשכנזים. הפעם, בסהרונים, ההבנה הזו הייתה מוחשית מתמיד. עמוק בתוך תחושת הכעס מול הצפייה בגורל המזרחי נמהל באופן טראגי בגורל מבקשי המקלט, זיהיתי את הבעייתיות בהרכב החברתי של ארגוני זכויות האדם. ברגע שהגענו לשערי הכלא חשתי את האיבה והחשדנות ההדדית בין מוקד הסיוע לעובדי השב”ס. מצד אחד עומדים עובדי השב”ס, שרואים את מוקד הסיוע כמי שמפריע להם בעבודתם השוטפת. עוד חבורת נודניקים אשכנזים מתל אביב, יפי נפש, שלא ברור מה הם מחפשים בחור הזה. ומצד שני עומדים מתנדבי מוקד הסיוע, שרואים את עובדי השב”ס כחסרי חוש צדק שלא מבינים את המשמעות של מה שהם עושים, את הרוע שהם מייצרים, וצריך להתייחס אליהם בכבוד מינימאלי רק כדי שלא יעכבו עוד, שלא יעשו תרגילים מלוכלכים. כי הם בסופו של דבר המתווכים החשובים ביותר בינם לבין הפליטים הכלואים, שיכולים למנוע מהם לבצע את עבודתם או לסייע להם.

יחס זה כלפי עובדי השב”ס הרסני עבור אנשי המוקד שבאים אחרי הכל לעשות עבודה חשובה שאין אחרים שיעשו אותה. אנשי השב”ס קולטים את הזלזול ועושים דווקא. הם מגיבים לאנשי זכויות האדם בקודים המעמדיים והעדתיים, תוך ניצול קמצוץ הכוח שבידם וזה בא על חשבון הפליטים. כיוון שנהגתי באותה טקטיקה כאשר רציתי למרוד בבעלי שררה וכוח במהלך שירותי הצבאי זיהיתי את אותם הטריקים שאני עשיתי. החל בסוג של שביתה איטלקית שבאה לידי ביטוי בגרירת רגליים, דרך הצורך לשבת על קפה לעוד כמה דקות, או להביא את האנשים הלא נכונים. יצירת כמות לא מבוטלת של תקלות שגרמה לי לתהות האם הן מקריות או לא.

לבסוף הכניסו אותנו והביקור התנהל בצורה מוצלחת. אולם בדרך חזרה הדיכאון חלחל. סיפורי הזוועה של האשה אותה ראיינו, שיושבת חודשים בכלא ללא עוול בכפה, שנחשבת לאויבת המדינה היהודית רק בגלל שרצה הגורל והיא ילידת סודאן, לא ניתנים לעיכול. לזה התווספה תחושת הזעם מול הדיכוי האשכנזי של מזרחים, שאין להם עתיד אלא כחלק ממנגנוני הדיכוי שמופעלים עליהם, ושעליהם הם גם ממונים כדי להפעיל על חלשים מהם.

הזיהוי שלי את הדינמיקה בין עובדי השב”ס לבין עובדי ארגון זכויות האדם, הפעיל עליי צורך להתבצר בעמדה מתגוננת. בתור מזרחית, הרגשתי צורך מיידי להנכיח את קיומה של הזהות המזרחית של עובדי השב”ס בתוך המערך הבינארי של אשכנזים שמאלנים והקרבנות השחורים האולטימטיביים. הכעיס אותי שבתוך כל השיח הזה על דיכוי על בסיס צבע, הזהות המזרחית נמחקה, כאילו אינה קשורה לכל מערך הדיכוי הזה. השמאל מייצר את היהודים הכהים כאויבים הגדולים ביותר לערכי זכויות האדם. ההימצאות במרחב הזה כמזרחית שבאה מטעם ארגון לזכויות אדם כאילו שברה משהו בתוכי, בבינאריות עליה גדלתי בה ישנו שמאל-אשכנזי ומזרחי-מדכא. במעמד זה זיהיתי את הדימוי של עצמי מסיטואציות דומות מול אשכנזים-שמאלנים בעלי עמדות כוח שמביעים לגלוג אל מול המזרחי. המזרחי, בעל הדימוי של הלא מודע לעצמו, האימפולסיבי, הוולגרי, זה שמתעמר בחלשים. נטולי יכולת הבחנה בין החלש לחזק, מרשים לעצמם רבים לעשות היפוך לעמדות הכוח ולבטל את מצוקת החלשים מהם. באותו רגע, הרגשתי כאילו כל כינויי הגנאי שמפעילים אשכנזים על מזרחים עומדים על שתי כתפיי בלבד.

על כן, התסכול שלי ושל רוב המזרחים הפועלים והשואפים לתיקון עוולות תרבותיות, כלכליות וחברתיות נובע בעיקר מכך שהטרגדיה המזרחית כלל לא מוכרת כטרגדיה או כזהות מדוכאת. במקום שבו מצופה שההכרה תהיה גלויה וההזדהות נחרצת – במפלגות ובארגוני השמאל – אנו נתונים להתעלמות במקרה הטוב וללגלוג כבד וגזענות במקרה הרע. מטריד ומתיש אותי הפער הזה בין הכרה בזכויות אדם, הכרה בעוולות ואי צדק, בערכים לכאורה אוניברסאליים, לבין עיוורון מוחלט, גיחוך ואי הכרה בכאב ובאנושיות של אחת האוכלוסיות המוחלשות במדינה – קורבנותיה היהודים של הציונות. ויותר מזה, אי הכרה במיקומם בשרשרת הדיכוי ואי לקיחת אחריות בהתאם. זו אחת הסיבות מני רבות לכך שבדרך כלל מזרחים אינם מוצאים את עצמם מזדהים עם הערכים האוניברסאליים הליברליים שמציעים להם ארגוני השמאל. לא כי ערכים אוניברסאליים לא מדברים אל התרבות המזרחית אלא כי בהקשר בו מוכחש הדיכוי שלהם קידום אותם ערכים אוניברסאליים על ידי המכחישים נראה צבוע וחשוד כעוד מנגנון של התנשאות ודיכוי מוסרי.

שני העולמות האלו, שנראים לחברי ארגוני השמאל כמנוגדים, לי נראים חופפים באופן טראגי. כלא סהרונים הוא לא רק כלא עבור פליטים מאפריקה, אלא גם כלא עבור מזרחים. הוא כלא חברתי עבור השחורים מדי, עבור מי שאינם רצויים במרחב הישראלי הלבן רווי הפריבילגיות והזכויות היחסיות, ועבור אלה שצריכים להתחנן או להוכיח משהו כדי לתפוס מקום צנוע בשולי אותו מרחב.