שנה על פי תהום

סוף השנה הינו מועד מאתגר למבט בוחן לאחור: לסכם הצלחות, כישלונות ומגמות חברתיות. סיכום שנת 2010 מאיים מכיוון שרובו כישלונות ומגמות חברתיות מפחידות. השנה האחרונה מסתמנת כשנה בה הואצה הידרדרות היחס לדמוקרטיה ולזכויות אדם במדרון החלקלק אל תחתית התהום המוסרית של חברה לא-דמוקרטית בישראל. ערכים וזכויות, שעד לא מזמן נתפסו כחסינים בפני שחיקה חברתית, נמוגו אט-אט אל מול עינינו. סקר אחר סקר, עוד ועוד הפגנות שנאה, חברי כנסת משתלחים ורבנים מסיתים, מלמדים אותנו עד כמה הדמוקרטיה בישראל הופכת לנחלת העבר. 2010 בולטת בהשתלטות הגזענות והשנאה על המרחב הציבורי ובשיתוף פעולה גדל והולך של מחנה “השונאים” את כל האחרים. תהליכים שהתחילו בקמפיינים פרסומיים של ארגוני ימין קיצוניים, נמשכו בהצעות חוק המעלות ניחוחות פשיסטיים ושלילת זכויות של חברי כנסת ערביים והמשיכו בהטפות שנאה של רבנים גזעניים, עלו על גדותיהם ומילאו את המרחב הפוליטי.

השנאה שהציפה את המרחב ציבורי קיבלה ביטוי הולם בסקרי דעת קהל רבים. למשל, מסקר של מכון טרומן באוניברסיטה העברית והמרכז הפלסטיני למדיניות ולחקר דעת קהל ברמאללה שהתפרסם השבוע, עולה ש-44% מהאוכלוסייה היהודית בישראל תומכים בקריאתם של רבנים להימנע מהשכרת דירות לערבים בצפת. מהסקר האחרון של “המכון הישראלי לדמוקרטיה”, למדנו ש-62% מהציבור היהודי בישראל תומך בהצהרת נאמנות למדינה יהודית דמוקרטית. 62% גם סוברים שכל עוד יש סכסוך עם הפלסטינים, אסור להתחשב בדעותיהם של האזרחים הערבים בנושאי חוץ וביטחון. ואף מפחיד מכך, למדנו גם שכשליש מהציבור תומך בהכנסת האוכלוסייה הערבית למחנות הסגר בזמן מלחמה.

בצד שתיקתם השיטתית של ראש הממשלה ושריו וטשטוש האמירה של נשיא המדינה וכמעט כול מחוקקי ישראל לגבי ההידרדרות הברורה של התודעה הדמוקרטית, תגובת משרד החינוך, המשרד שאמור לדאוג למערכת ערכי אזרחי העתיד, ברורה. אל מול היחלשות הדמוקרטיה בישראל, המשרד מעמיק את לימודי היהדות ומורשת ישראל. תוכנית המשרד להעמקת החינוך לערכים מיושמת על ידי סבסוד ודאגה ל”העמקת ההיכרות עם ההמנון הלאומי במערכת החינוך ובתנועות הנוער, דגש על חיזוק תחושת השייכות לעם ישראל ולארץ ישראל, העמקת הזהות היהודית, הציונית והישראלית בקרב בני הנוער” ולבסוף ביצירת “מקצוע חדש בחינוך הרשמי… מורשת ותרבות ישראל (לימודי יהדות וציונות)”. אין, אף לא ככיסוי למחדל חינוכי מתמשך והולך, מלה אחת על חיזוק הדמוקרטיה או העמקת המודעות לזכויות אדם. משרד החינוך כקול אדוניו בממשלה – קול לאומני אדיש לערכים דמוקרטיים.

כל מי שחרד לדמוקרטיה צריך לזכור שאת התוכנית לחינוך לערכים יהודיים מחייבים, חנך שר החינוך, גדעון סער, יקיר תנועת “אם תרצו”, במתחם עיר דוד שמפעילה עמותת המתנחלים אלע”ד. השר, ללא בושה וללא משוא פנים, הדגיש ש”התוכנית החדשה מקדמת את מדיניות העמקת הזיקה לערכים, למורשת ישראל ולירושלים”. דו”ח ועדת קרמניצר (1996) לפיתוח תוכנית “להנחלת האזרחות לתלמידים כיסוד ערכי והתנהגותי משותף לכל אזרחי המדינה”, מעלה כבר שנים רבות אבק על מדף דו”חות הוועדות הממשלתיות שנועדו לכיסוי ישבני שרי חינוך ולהגבהת רגלי שולחנות קפה מתנדנדים. למרות שעל פי התהום כדאי ללכת צעד אחורה, שר החינוך רץ קדימה. מבחינת שר החינוך, כמו כל שאר שרי הממשלה, דמוקרטיה ומודעות לזכויות אדם לא עומדים בקריטריונים של “מורשת ישראל”.

למרות שלכל אחד ואחד מהמרחבים הציבוריים הלאומיים בעולם יש את הרשימה שלו של הערכים “הנכונים” שטובים לעם ואת הערכים ה”לא-נכונים” שמשויכים ל”אויבי העם”, בישראל, בשנה האחרונה זכינו לשיאים של לאומנות ושנאת האחר. כאשר הכוחות הלאומניים, בציבור הלאומי, בעמותות הימין, בכנסת ישראל ובממשלה משתפים פעולה ומושקעים בהשחרת כל “האחרים” המקדמים ערכים אוניברסאליים דוגמת דמוקרטיה וזכויות אדם, הדמוקרטיה בישראל נעלמת והולכת. כמעט תמיד, ברמת יחסי הציבור, הם מביעים כבוד לערכים האוניברסאליים, אולם באותה עת הם מאשימים את מקדמי הערכים האוניברסאליים הללו בתמימות ובחוסר הבנה של ההקשרים הנוכחיים, במקרה הטוב, ובהתייצבות לצד “האחרים” שנגדנו, ואף בבגידה במקרה הגרוע.

בישראל, בשנה שעברה, ארגוני זכויות אדם מקומיים, המקדמים ערכים אוניברסאליים, הוצגו כלא-פטריוטים, נעדרי סולידריות חברתית וכבעלי מערכת יחסים חשודה עם ה”אחרים”. גם אקדמאים המחזיקים בעמדות שאינן פטריוטיות דיין זכו לקמפיינים כ”אויבי העם”. כמו שכמעט בלתי אפשרי, למשל, לשכנע את המרחב הציבורי האיראני שאינך פרו-אמריקני ופרו-ציוני אם הנך מציג עמדה כנגד ההתחמשות הגרעינית של אירן; כך גם לא ניתן לשכנע את איש ימין שאינך פרו-פלסטיני (כלומר אנטי ישראלי) כאשר הנך מקדם זכויות אדם בישראל או בשטחים הכבושים.

לכבוד השנה החדשה, כדאי שננסה להתמודד עם עמידתנו על פי התהום. כדאי שניזהר מכל אותם חברי כנסת, שרים ואידיאולוגים מן הימין, המרגישים “לא-נוח” על פי התהום ודוחפים אותנו בשמחה, בגילה ובדיצה אל קרבה. עם תחילת השנה החדשה כדאי שנבין שהסכנה הלאומית היום אינה אירן, חיזבאללה או החמאס – הסכנה המרכזית היום לחברה בישראל הם מחרבי הדמוקרטיה ברשות המחוקקת והמבצעת המבצעים יום-יום “סיכול ממוקד” של זכויות האזרח והדמוקרטיה בישראל.

הכותב הוא מנכ”ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל