אילו היה כהנא קם מקברו
לא במקרה קמפיין הגירוש של הפליטים ומהגרי העבודה אינו מכונה טרנספר. למושג טרנספר קונוטציות שנויות במחלוקת שלא לומר מעוררות התנגדות בקרב הגזענים המוסווים. כלומר רוב עמישראל שיש לו עכשיו נציגות הולמת של 94 חברי כנסת. בניגוד לגירוש, שאף הוא לא שמחה גדולה, אך מה לעשות והשפה בכל זאת נאלצת לייצג מציאות, הרי ששם העצם הזה מחליק יפה על הלשון. ביהדות נשים מגורשות למשל ואין מי שירים גבה.
הטרנספר לעומת זאת, אותו רעיון עִוועים מבית מדרשם של כהנא בשנות ה-80 זכה אמנם לאהדה בקרב השוליים הימניים אך עורר התנגדות שלא לומר שאט נפש בקרב מוסדות המשטר הציוני. ביניהם הצבא, המשטרה, יצחק זמיר היועץ המשפטי לממשלה דאז, חברי כנסת רבים ואפילו רשות השידור (שהקפידה לא לצטט אותו, ודאי שלא לראיין אותו מחמת חשש להסתה), שראו בכהנא ובדרכו סכנה לדמוקרטיה והוקיעו אותו מתוכם.

מן הראוי להיזכר בכמה מהתבטאויותיו של כהנא הדומות דמיון מפתיע להתבטאויותיו אלי ישי למשל – “אזרח מדינת ישראל יכול להיות רק בן העם היהודי” או שנינה אחרת: “רק דרך אחת פתוחה לפנינו: העברה מיידית של הערבים מארץ-ישראל לארצותיהם. כי לגבי ערביי ארץ-ישראל ויהודיה יש רק פתרון אחד: הפרדה. היהודים בארצם, ואילו הערבים בארצותיהם. הפרדה. רק הפרדה”.
אך לא רק התבטאויות היו לו לכהנא אלא גם הצעות לחוקים המהדהדות בקול רם את החקיקה הגזענית המאפיינת את ממשלת נתניהו. כך למשל הציע כהנא חוק למניעת התבוללות הגוזר עונש מאסר על נישואים ואף על קיום מגע מיני בין יהודי לערבייה או ערבי ליהודייה. הצעת חוק נוספת עיקרה – לא-יהודי שיסרב לקבל את מרות היהודים לא ייחשב לאזרח אלא לתושב גר. לא בכדי זכו חוקים אלה לכינוי חוקי נירנברג בקרב מתנגדיו – שהיוו בזמנו רוב, עד כמה שזה נשמע מפתיע בימינו.

אילו היה כהנא קם מקברו, אין בלבי ספק כי היה זוכה למושב של כבוד בכנסת ישראל ולאהדת הציבור לא פחות ממירי רגב, אלי ישי, אופיר אקוניס, מיכאל בן ארי, זאב אלקין, אביגדור ליברמן וגזענים רבים אחרים – גלויים או נסתרים – ובראשם בנימין נתניהו הנושא באחריות למופע האימים המתרחש יום-יום שעה-שעה במוסדות השלטון ובחוצות הערים בכל הנוגע לאוכלוסיית הפליטים ומהגרי העבודה.
באותם ימים במחצית שנות ה-80, שגם אליהם אין סיבה להתגעגע, יצא לכל הפחות היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לוועדת הכנסת להצר את צעדיו של כהנא. פעילותו של כהנא ותומכיו נתפסה בקרב הציבור בישראל כפעילות גזענית, נפשעת, “תופעה חולנית” כך לפי זמיר, שהזכירה לרבים לא רק את הדוקטרינה הנאצית שמטרתה היתה לשנות את המפה האתנית של אירופה, אלא גם תקופות חשוכות אחרות בין השאר הרקונקיסטה שהובילה לגירוש ספרד הן המוסלמי הן היהודי – מן הראוי לציין שהספרדים לא המציאו את הטרנספר שהיה מוכר עוד בעולם העתיק – גירוש האינדיאנים ויישובם ב”שמורות”, הגירושים של סטלין ועוד ועוד. בסופו של דבר הוגבלה חסינותו הפרלמנטרית של כהנא, צעדיו הוצרו ופיו המסית לגזענות נסתם בעזרת המשטרה שישבה לו על הזנב ומנעה את הופעותיו הפומביות.
בימים אלה, בהם הרחובות בוערים משנאת אדם ולו רק בהיותו “שחור”, קשה להעלות על הדעת את היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין – שדווקא עכשיו בחר להיטפל לפרשת קם ולהעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו – יוצא בבקשה לוועדת הכנסת להצר את צעדיהם של כל אותם שמניתי לעיל ועוד רבים אחרים. על מעמדה ותרומתה של התקשורת הצמאה לדם, להפללתה של אוכלוסייה שלמה על לא עוול בכפה – אין אפילו טעם להרחיב את הדיבור, רק להתבייש. בשעה שמירי רגב או אלי ישי משלהבים בדברי הבלע שלהם את הרחוב, התקשורת ממחזרת את דבריהם שוב ושוב כמו בשטיפת מוח, מארחת אותם בפלטפורמות שלה ומפיצה את משנתם בקרב מיליונים.
ולגבי המשטרה והצבא – נו באמת.


