אל תאיימי עלינו בשוויון
המושג שוויון סותר את הקונספט של “זכויות אקסקלוסיביות” אותן מעניקה מדינת ישראל ליהודים בלבד. מדובר בזכויות הנוגעות לכל רובדי החיים: אדמות, תכנון, חינוך, ספורט, פנאי, תרבות, תעסוקה, דיור, תקשורת, תשתיות – והרשימה לא נגמרת כאן. מה הם ייהוד הנגב, ייהוד הגליל, ייהוד הארץ כולה, אם לא זכות אקסקלוסיבית אשר מפלה על רקע שייכות אתנית? כל מערכת חוקי האזרחות והזכויות האזרחיות נגזרת מהקונספט של ייהוד, היינו של חשש מפני “הבעיה הדמוגרפית”. תפיסה זו לא חלה רק על הקרקע והפיתוח, אלא על מערכת החינוך בכל הנוגע לתכנים, חופש ביטוי, הנרטיב ההיסטורי, הבניית הזהות וכו’. חשוב לציין שתפיסה זו אינה נחלת הדתיים, אלא מתבססת דווקא על אידיאולוגיה של חילונים.
מדיניות מושרשת זו מסלקת כל אפשרות ליצירת “מדינה אזרחית”, והיא מתנגשת חזיתית עם כל צורות המאבק לדמוקרטיה, לשוויון ולאזרוח השיח. כל מאבק לשוויון מלא הוא למעשה ניגודם הגמור של ערכי הזרם המרכזי בפוליטיקה ובחוויה הישראלית, לא רק של הימין הקיצוני. כאן נשאלת השאלה: אם שוויון וצדק מתנגשים עם אידיאולוגיה או ערכיו של משטר כלשהו, היכן טמונה הבעיה? האם באלה השואפים לשוויון מלא ולצדק או שמא בערכיו של המשטר?
שתי בעיות עולות בישראל ביחס לדרישת השוויון המלא: הבעיה הראשונה היא שתנאי זה הוא בגדר שאיפה או חזון ואינו מעוגן במציאות, הבעיה השנייה היא שחזון כזה נתפס כבלתי לגיטימי. המאבק באפליה, כמו גם השאיפה למדינת אזרחים דמוקרטית, נחשבים לעמדה חתרנית, מאיימת ואפילו עוינת. לכן, הדיון הפוליטי בארץ מתנהל לעתים רבות על סמך סטריאוטיפים ולא מתייחס לעמדות כמות שהן, במיוחד כשמדובר בנציגי הציבור הערבי. לעתים קרובות מדי הדיון מתקיים לגופו של אדם ולא לגופו של עניין.


דוגמה מצוינת לתופעה זו הן תגובות הציבור בעקבות הראיון שלי עם ערוץ 2. לא אטען שהדברים שלי הוצאו מהקשרם, כי ההקשר ידוע לכולנו, אבל אטען שהאישה שאיתה קושמרו ישב לצורך הראיון במשך ארבע שעות שונה מזו ששורטטה בכתבה של 7 דקות בערוץ 2. אין חולקין על כך שעריכה היא חלק מהעשייה הטלוויזיונית, אבל לפעמים היא משנה את המהות ואת העיקר.
זה מה שנעשה בראיון שלי עם קושמרו: הדברים העיקריים שהדגשתי עברו לשוליים, השוליים עברו למרכז וההסבר ההיסטורי המנומק והמעוגן היטב במציאות, נעלם לחלוטין. במקומם שודר בכתבה מה שמתיישב עם הישראלי “האולטימטיבי”: עמדות נחרצות, חדות שהוגים במלה אחת. החזון של שוויון בין אזרחים ובין עמים שממנו נגזרו דבריי, נעלם, כאילו לא היה.
יכול להיות שהיו לי אי אלו ניסוחים לא מוצלחים בראיון, אך אלו שתקפו אותי היו עושים זאת בכל מקרה – מפריע להם מה שאני מייצגת ולאו דווקא מה שאני אומרת. המאבק הבלתי מתפשר בעוולות ובדיכוי וההתרסה האולטימטיבית של דרישה לשוויון מלא במסגרת מדינת אזרחים נחשבת חוצפה ואפילו חציית גבולות בעיני רוב הציבור היהודי בישראל.
חלק מהתגובות לראיון שלי התייחסו למה שאמרתי על חיים נורמליים בצל או תחת כיבוש. הרי ברור שתחת דיכוי, כיבוש, אפליה והדרה אי אפשר לנהל חיים נורמאליים – לא בצד המדוכא ולא בצד המדכא. ברור כי לשני הצדדים שמורה הזכות לנהל חיים נורמאליים, שפויים, ללא איום ופחד. עם זאת, כל עוד קיימים ונמשכים הכיבוש והדיכוי, לא ניתן לצפות לזה, גם אם כולנו נשאף לכך. הדיכוי לא רק מונע את האפשרות לקיים חיים נורמליים, אלא גם את הנורמליות שבאדם, הוא מעוות את עולם הערכים ואת המוסר שלו. התפיסה לפיה אזרחים פלסטינים הנאבקים לשוויון הם איום בעיני רוב היהודים בישראל, היא תוצאה של שילוב קטלני בין פחד חולני ומוסר מעוות.
מי אמר שרק המדכא מפחיד את המדוכא? לפעמים ההפך גם נכון. הרי ברור לכולנו שברגע שהמדוכא מרים את הראש הוא מתחיל להיתפס כאיום על המדכא – גם אם הוא עושה מעשיו ואומר את דבריו בדרכי שלום. המדכא שולט ומערכת השליטה שלו הופכת למערכת נורמלית, לחלק בלתי נפרד מכללי המשחק. המדכא והמדוכא גם יחד עושים נורמליזציה לכוחנותו של הראשון, כאילו כוחנותו של המדכא לא מהווה “איום” ואפילו לא סיפור. הסיפור, ואיתו ״האיום״ מתחילים כאשר המדוכא לא מסכים לשבת בשקט והוא מחליט להתנגד באמצעים לא אלימים לדיכוי ולמסלול שנקבע לו מראש.
אין ספק כי המאבק לביסוס ערכים דמוקרטים צריך להיות מאבקם של שני העמים. חירות, שוויון וצדק צריכים להיות האינטרס של כולם. המדינה לא יכולה להיות דמוקרטית באמת כל עוד אינה מדינת כל אזרחיה. זה נכון לגבי ישראל וזה נכון לגבי כל מדינה במזרח התיכון. גם המדינה הפלסטינית, אם תקום, חייבת להיות כזו. מדובר בעיקרון אוניברסלי של משטר ראוי, ולא בהמצאה ערבית נגד ישראל. שוויון מלא הוא תנאי מקדים לדמוקרטיה אמיתית. אין דמוקרטיה בלי שוויון.


