• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

השלב הראשון הוא להודות

תגובתו של איתמר הנדלמן סמית מספקת הצצה מצוינת לאופן חשיבתו של אבטיפוס ישראלי חדש יחסית: הגזען שאינו גזען. קווים לדמותו וקריאה לגמילה המונית
יונתן ברזילי

לפני כשבועיים הגיבה כאן שושנה גבאי לטור גזעני במיוחד של איתמר הנדלמן סמית ב”עכבר העיר”, שעסק בפרשת מרגול. כמו שקורה לרוב במקרים כאלה, התנהג הנדלמן סמית כמו ילד נזוף קלאסי: הוא צעק בחזרה על המורה בטור תגובה לגבאי ואחרים. אז למה, תשאלו, צריך להמשיך את ההתעסקות הזאת? משום שהנדלמן סמית, מבלי משים, מספק לנו דוגמה מצוינת לאופן חשיבתו של אבטיפוס ישראלי חדש: הגזען שאינו גזען.

כמה מטיעוני הנגד שלו בנאליים. המגיבים סובלים מרגשי נחיתות (בבירור, ההסבר הפסאודו-פרוידיאני מבטל כל טענה מגובה בעדויות אמפיריות על אפליה וקיפוח בחלוקת משאבים כלכליים ותרבותיים); הם ממחזרים טיעון פוסט-קולוניאלי (צודק, באמת נהיה משעמם כל הסיפור הזה. צריך להגיד למזרחים שיעברו נושא, כי המטרה שלהם היא לא למחות על משהו אמיתי אלא לספק עניין לכתבי מקומונים. ובכלל, הוא הרי שולט בחומר – אפילו הכותרת שלו היא רפרנס לספרו של טאהר בן ג’לון “הגזענות, כפי שהסברתי לבתי“); המזרחים הם אלה שבמוקדי הכוח, כי הימין בשלטון (ואכן, כל מנהיגי מפלגות השלטון שלהם מצביעים אמנם מזרחים רבים, הם מזרחים. שימו לב לביבי, ליברמן, שטייניץ ועוד). עם כל זאת, כמה מטיעוניו פורשים בפנינו את הנחות היסוד של הגזענות בעידן הבאקלאש לפוליטקלי קורקט ולרב-תרבותיות, ולכן ראויים לבחינה מדוקדקת:

1. נגד ביקורת השפה: ערס זה לא מילה גסה

הדבר הראשון שניתן להבחין בו הוא שבניגוד לקודמיו, שעדיין גמגמו אל מול הביקורתיות המזרחית, הגזען 2.0 כבר לא מפחד לומר “ערס”. במקום לקבור את המילה הזאת, הוא פשוט מנטרל אותה לכאורה וטוען שהיא לא קשורה למזרחים (“מזרחים או אשכנזים… ערסים בדיוק כמו כל השאר”). היא בסך הכל מסמנת התנהגות גסה וולגרית, שלא קשורה לשום עדה. הנדלמן סמית אפילו מגדיל ומייחס אותה לביבי וליברמן, שהם בהחלט לא מזרחים.

ההיפוך משיג את נצחונו בכך שכעת, מי שיטען ש”ערס” הוא כינוי גנאי למזרחים יהיה הוא עצמו עצמו זה שמייחס את הוולגריות למזרחים ויתויג כגזען. ההיפוך אמנם מבריק מבחינה רטורית, אך בסופו של דבר משולל יסוד. הדבר דומה לשימוש במילה “כושי”: רבים טוענים כי זו אינה מילה גזענית, אלא בסך הכל מילה תנ”כית שהשימוש בה הורחב כדי לסמן את כל שחורי העור. עובדה, בשנותיה הראשונות של ישראל אף אחד לא ראה בה כינוי גנאי. אולם להוציא מבוגרים מסוימים, שעבורם השימוש במילה הוא אכן ניטראלי, המילה היא בבירור גזענית. זאת מהסיבה הפשוטה, שהיא הפכה כזאת ברגע שהחל השימוש בה כתרגום של הקללה “nigger”.

למילים אין משמעות קבועה. כמו ש”faggot” היא מילת גנאי להומואים, למרות שבמקור היא מתייחסת לחתיכת גחל, כך “כושי” היא מילת גנאי משום שזאת המשמעות המקובלת שלה, בלי קשר לשימוש המקורי. עשו ניסוי: האם באמת תרגישו בסדר לקרוא לחבר/ה שחור/ה שלכם “כושי/ת”? אני חושב שלא. באותה מידה, “ערס” מתכוונת למזרחים משום שזהו השימוש המקובל בה. כך השתמש בה הנדלמן סמית במאמרו הראשון, כשלא חשש מביקורת. הוא “ניטרל” אותה רק כשהיה כבר בעמדת מגננה.

כמובן שאם מילים הן משהו שמשמעותו אינה יציבה, אפשר לטעון שמותר לשנות את משמעותן. לפי ניתוח זה, הגזען בעידן שאחרי הרב-תרבותיות לא מיתמם באשר להקשר של המילה “ערס”, אלא עושה מעשה אמיץ ומשנה אותו. גם אם אתעלם מכך שבהקשר של מאמרו של הנדלמן סמית זוהי העלמת עין ברורה, הטיעון עדיין לא תקף. זאת מכיוון ששינוי משמעותה של מילה פוגענית הוא אכן מעשה אמיץ, אבל כשהוא נעשה על ידי הנפגע – לא על ידי הפוגע. הדגמה על השחורים באמריקה שוב תעזור: כמו שברור לרובנו למה מותר לשחור לקרוא לשחור אחר “ניגר” ככינוי חיבה, אבל ללבן אסור, כך צריך להיות ברור לנו למה מותר להוגים מזרחים להפוך את המילים “ערס” ו”פרחה” למקור של גאווה, אבל להנדלמן סמית אסור.

2. פסאודו-הומניזם נגד הביקורתיות: עצם השיח המזרחי הוא שלא מאפשר למזרחים לעבור הלאה

בהמשך, עובר הנדלמן סמית לטיעון המחץ, האקסקליבר של הליברליזם במלחמתו בתיאוריה הביקורתית: הפטרונות. כמו עם הפמיניסטיות-יימח-שמן, האקדמאים המזרחים מנכיחים להמון המזרחי את היותו מזרחי, ונוטעים בו תחושות קיפוח חיצוניות שלא היו קיימות בו אחרת (לפחות לא בשנות האלפיים הנאורות). תחושות אלה מרפות את ידיהם של המזרחים וגורמות להם לחוסר אונים ולתלות באותם אקדמאים.

במקום להתרכז במאמץ האינדיבידואלי לקדם באמת את מצבם, מפנים המזרחים התמימים את כוחותיהם להתבכיינות ותחושות קורבניות, מה שפועל לטובת האקדמאים, שמתפרנסים יפה מכל הסיפור הזה. “ואנשים כמו גבאי וסער (הכוונה לכתבת “הארץ” צפי סער)? הם שמנציחים את תחושות הקורבנות והמסכנות המזרחית יותר מכל”, טוען הנדלמן סמית. הטיעון הזה שגוי מכמה סיבות: ראשית, כי המביעים אותו אינם קוהרנטיים. כאשר הוגים רדיקליים ידברו על שינוי שיח כמפתח לשינוי המציאות, יזלזל בהם הליברל, על פי רוב. מנגד, במקרה הזה, שינוי השיח הופך להיות מרכיב דומיננטי, ומשנה לחלוטין את התנהגותו של ה”המון המזרחי התמים”.

שנית, הוא שגוי מפני שהוא צבוע. ניתן לדוגמה, למצוא בנקל נשים חרדיות שיטענו שהן מרוצות ממקומן הלא-שווה לגבר, שכן זהו מקומה הטבעי של האישה. התגובה הליברלית לכך תהיה שהן לא נחשפו לחיים אחרים, ולכן לא יודעות מה טוב בשבילן. אז למה חשיפת אישה חרדית למקומה בחברה היא מצווה, בעוד שחשיפת מזרחים למקומם בחברה היא פטרונות? לבסוף, הבעיה הכי גדולה בטיעון היא המסוכנות שלו. קיים פער אמפירי בין מזרחים לאשכנזים בשכר, בחינוך ובקידום בשוק העבודה (חצי שעה באתר של מרכז אדוה אמורה לספק הוכחה).

אם הנדלמן סמית צודק, והקיפוח והאפליה הן רק אשליות שהאקדמאים מטפחים במזרחים תמימים, אז הפערים נובעים ממשהו במזרחים עצמם. אם כך הדבר, אזי שזהו כנראה סדר טבעי שאין לפעול כדי לשנותו. אם זה נשמע קונספירטיבי, אעיד רק מנסיוני האישי שישנם ילדים מזרחים רבים בשכונות מצוקה שחושבים שאין סיבה להתאמץ לשנות את מצבם כי “הם דפוקים”.

3. הפרד ומשול: דווקא מי שהכי מדכאים את הפלסטינים, מתלוננים על גזענות

הטיעון הזה של הנדלמן סמית מזכיר לי את התגובה המחליאה של רן אורן לאסנת סקובלינסקי, שעשתה לפני כמה שנים אאוטינג בפייסבוק להיותו מטריד מינית. אורן השתמש בטיעון האווילי-אם-לא-מחריד שאסור לתקוף אותו, כי הוא מתנגד לכיבוש. הנדלמן סמית עושה משהו יותר גרוע: הוא לא משתמש בכיבוש ובפלסטינים כדי להגן על עצמו, אלא כדי לתקוף את מתנגדיו. הוא מגדיל ואומר כי על רוב הזמרים המזרחים ש”האופי שבו הם מטמטמים את העם עוזר לשלטון להשאיר את הכיבוש על כנו”. אם נתעלם לרגע מהביזאריות של ההצהרה האחרונה (אולי המיליארדים החסויים בתקציב הביטחון הולכים לסעיף “טמטום העם והנצחת הכיבוש”?), הטיעון חזק מאוד משום שכנראה שיש בו מן האמת.

זה לא בדוק, אבל אני מאמין שאם ייערך סקר יעלה ממנו שהעמדות של מזרחים כלפי פלסטינים אכן יותר שליליות משל אשכנזים. הטיעון מאבד מכוחו כשחושבים על הסיבה לכך: כאשר יש מדרג בין קבוצות אשר חולקות אותה עוגת משאבים, נטייתן של הקבוצות החלשות תהיה להילחם זו בזו על הפירורים, ולא בקבוצה השלטת על השליטה. תושבי דרום תל אביב יאבקו במבקשי המקלט, יוצאי אתיופיה בלוד יאבקו באזרחים הפלסטינים, ובאופן כללי – מזרחים יאבקו בערבים. הקבוצות יאבקו אחת בשנייה, למרות שסביר להניח שמאבק משותף יהיה יעיל יותר, כי זו הדינמיקה שנוצרה – פעמים רבות בעידוד הקבוצה ההגמונית. אני לא טוען שאין למזרחים סיבות אמיתיות להיאבק בפלסטינים, ולהיפך; מנגד, אין להם שום סיבה לשנוא פלסטינים יותר ממה שהאשכנזים שונאים אותם. כבן לקבוצה ההגמונית, שתורמת לשימור ההפרדה עליה הוא קובל, ונהנית מפירותיה, הנדלמן סמית לא רק רותם בטיעון הזה את העגלה לפני הסוסים; הוא בונה ומפעיל את העגלה ואז מתלונן על כך שהיא נוסעת.

4. פריבילגיית הבינוניות: אבל אני שומע מוזיקה ערבית איכותית כל הזמן

דומה שהטיעון הזה הפך לטיעון האולטימטיבי בוויכוח על מוזיקה מזרחית. מי שמשתמש בו, כמו הנדלמן סמית שכותב “העובדה שכתבתי באותו מאמר כמה אני אוהב מוזיקה ערבית-מזרחית מעולה … לא שינתה דבר למצקצקים ‘גזען'”, בעצם טוען שאין לו שום דבר נגד מוזיקה מזרחית, אלא רק נגד מוזיקה מזרחית גרועה. טיעון המחץ הזה משרת שלוש מטרות: בראש ובראשונה, הוא הופך את הדיון מהפרדה בין מוזיקה מזרחית ל”ישראלית” (אשכנזית), להפרדה בין מוזיקה טובה למוזיקה רעה, ובכך מנטרל אותו. בהמשך, הוא מחזק את טענת הפטרונות, שכן להגיד ששיר גרוע הוא טוב רק בגלל מוצאו של הזמר, זוהי פטרונות לשמה. לבסוף, הוא מצליח לכאורה להפוך את טיעון ההתנשאות המקורי. זאת, משום שבציינו דווקא את המוזיקה הערבית, הוא טוען במובלע שהמוזיקה המזרחית היא גרועה משום שהתרחקה מהערביות שבה. כך, מי שלא תומך בחלוקה הזאת בעצם מעדיף מוזיקה מזרחית שהיא פחות ערבית, וכידוע, גזענות נגד ערבים גרועה מגזענות נגד מזרחים.

כדי לסתור את הטיעון הזה, לא אעשה לעצמי חיים קלים ואטען שאין כזה דבר מוזיקה טובה או רעה; אני דווקא מקבל את החלוקה למוזיקה טובה, בינונית ורעה, למוזיקה קלאסית ופופולרית. מתוך כך אני רוצה לטעון שמה שהופך את התייחסותו של הנדלמן סמית למוזיקה המזרחית לגזענית, היא העובדה שהוא לא מאפשר לה את פריבילגיית הבינוניות. הבינוניות הפכה לפריבילגיה של המעמדות הגבוהים עם עליית השיטה הקפיטליסטית. בעולם הפיאודלי, ניעות חברתית כלל לא היתה אפשרית: מי שנולד במעמד מסוים נשאר באותו מעמד, וכך גם צאצאיו. השיטה הקפיטליסטית הביאה עמה הבטחה נפלאה: אמנם עדיין יהיו מעמדות חברתיים, אך מי שיתאמץ וישקיע מספיק, יוכל לנוע ביניהם בחופשיות. בסופו של דבר, הבשורה התגלתה כחלקית מאוד: באופן מובנה, רק בודדים יכלו לבצע את המעבר הבין-מעמדי. כדי שימשיכו להיות אנשים שיהוו את הידיים העובדות של המשק, לא ניתנה אפשרות אמיתית למעבר המוני למעמד הגבוה.

מי שבא משכונת מצוקה ויש לו אינטליגנציה בלתי רגילה, מוטיבציה גבוהה והמון מזל, כנראה שיצליח. עם זאת, הרוב המוחלט עדיין מסיימים את חייהם באותו מעמד בו הם התחילו אותם. באופן מתוחכם ואכזרי במיוחד, ההצלחה של אותם מעטים משמשת ככלי לדיכוי האחרים. אם מי שגר לידך הצליח, משודר להם, כנראה שזה אפשרי. אם זה אפשרי ונכשלת בכך, כנראה שמשהו בך פגום. אם משהו בך פגום, כנראה שאתה לא מדוכא, אלא רק ממלא את תפקידך הטבעי. ואם כך, למה שתרצה לשנות משהו? לאדם בינוני משכבה סוציו-אקונומית נמוכה כמעט אין סיכוי. לאדם בינוני משכבה גבוהה, לעומת זאת, ההצלחה היחסית כמעט מובטחת. הבינוניות היא למעשה פריבילגיה של המעמדות שיכולים להרשות אותה לעצמם.

אם במוזיקה המזרחית השאלה היא של מוזיקה קלאסית טובה מול מוזיקה פופולרית רעה, אם שם מותר לאהוב רק את המוזיקה הטובה, הרי שבמוזיקה המערבית הכל הולך. בעוונותי, קראתי רבים מטוריו הקודמים של הנדלמן סמית. ברבים מהם הוא משתפך על להקות פופ מערביות, בעיקר בריטיות ואמריקאיות. אפשר לאהוב את אותן להקות, אבל מוזיקה “איכותית” בהגדרה הקלאסית הן לא. חטאו של הנדלמן סמית הוא שהוא לא מאפשר למוזיקה המזרחית את הבינוניות. המוזיקה הערבית ה”גבוהה” היא אותם מעטים המצליחים לעבור למעמד של מוזיקה שמותר לאהוב, בעוד שבמוזיקה המערבית גם המוזיקה ה”נמוכה” מקבלת כרטיס כניסה.

* * *

למרות שגזענותו של הגזען-שאינו-גזען מתוחכמת יותר, ונראה שנבנתה כתגובה לתיאוריה הביקורתית, מבט חד יותר חושף את חולשותיה. אז מה הנדלמן סמית כן יכול היה לעשות נוכח התגובות למאמרו? כמו עם כל הפרעה אחרת, השלב הראשון הוא להודות. רענן שקד עשה זאת בצורה אמיצה ואנושית מאוד לפני כמה שנים בטורו בידיעות אחרונות (מועתק בהודעה השלישית, לא מצאתי לינק יותר טוב). למרות שמצבי לא גרוע כמו זה של שקד, אני רוצה להפעיל את השיטה על עצמי ולהתוודות: אני יונתן, ובאיזשהו מקום אני מרגיש שמזרחים פחות טובים ממני. אם אני כבר כאן, אז גם שחורים, ערבים ונשים. המצב שלי היה הרבה יותר גרוע לפני כמה שנים, עת טענתי בתוקף שאין בי שמץ גזענות או שוביניזם. היום, רגשות העליונות כבר הרבה יותר מתונים.

חשוב להודות בכך שרוב בני הקבוצה ההגמונית (ויסלחו לי שני הקדושים על העלבון) הם גזענים ושוביניסטים. זה חשוב, כי רק אם נכיר בכך יוכל לבוא השינוי. אם נמשיך להעמיד פנים שכולנו נאורים וליברלים, ושגזענות ושוביניזם הם מין דברים כאלה ששייכים לעבר או לחברות לא מערביות, נישאר תקועים בגזענות שלנו. מתוחכמת ומעודנת ככל שתהיה, לי בא להפסיק עם זה. בסופו של יום הגזען-שאינו גזען, זה שממשיך בגזענותו אבל מכחיש אותה, הוא זה שישאר תקוע איתה, לרעתו ולרעת סובביו.

הכותב הוא סטודנט באוניברסיטה העברית

כנראה שיעניין אותך גם: