אני מתכוון לטוב משמע אני קיים

אחדים ממכריי מציינים כי יש יותר מדי ספרים שיוצאים לאור, והם מסבירים כי היום כותבים על מה שאפשר לכתוב ולא על מה שצריך לכתוב.

אני נוטה לחשוב כי לא התוצאה חשובה אלא כוונת הכותב – אם הוא חש כי כתיבתו בוקעת ממקור פנימי והיא באה לזַכות את עצמו ואת הרבים בחוויית הקיום (ואני רוצה להניח כי המונח “חוויית הקיום” אינו דורש הנהרה), כי אז יש ליצירתו ערך, והיא בבחינת “מה שצריך לכתוב”.

במהלך השנים נתוודעתי להתייחסויות שונות לעניין הכתיבה. בחרתי להביא שלוש התייחסויות, להן נתתי ביטוי בספר “עמוד-שניים ליום”. לצד רינה ואריה המבטאים בעיניי את הגישה הספונטנית המאפיינת דמויות המוכרות לנו מחיי היומיום, השופט יעקב ממחיש בהתייחסותו את הפער הקיים בין המציאות לבין הדיבור אודות המציאות. בסוגריים אומר כי לדעתי הספרות היא ניסיון (הֵרואי) לצמצם עד כמה שניתן את הפער הזה.

הנה הציטוטים:

“רינה היא קוראת ספרים אובססיבית. כל ספר חדש הרואה אור, היא רצה מיד לקוראו. לעתים אני חש כי היא מתייחסת אלינו כאילו אנחנו דמויות מן הספרים שהיא קוראת, ואינני יכול להחליט אם זו גישה המעידה על שטחיות או על עומק. פעם אמרה לי, תראה את הספר הזה, הסופר הזה חושב שאני צריכה להציץ לתוך חדר המיטות שלו, הוא מספר הכול. ניסיתי, בזהירות, להעלות את האפשרות שיש לספר כזה ערך ספרותי ואמנותי, ובלבי חשבתי שמא רוצה כל סופר לספק את יצר המציצנות של הקורא. (ואולי, אם תציץ בספרי לא תראה את מה שציפית לו.) “

“אריה אומר – מי קורא ספרים? בשביל מה זה טוב? (פעם, כשזהבה התהלכה בינינו ובחיקה מוחבא ספר שירה, צדה עינו של אריה את שמו של הספר – אומרים מוות. תראה את המשוררים האלה, אמר לי, כל מה שמעניין אותם בחיים זה המוות.)”

“יעקב היה חש לעתים בבית המשפט כי המתלונן או הנאשם מסגלים לעצמם סוג דיבור כזה, כאילו הם מככבים עתה באיזה ספר שמישהו קורא. כדי לסייע בידם לחזור לעצמם ולייעל את התהליך ולהגיע לחקר האמת, היה נוקט קשיחות: תפסיק, היה מצווה על הדובר בכל פעם שחש בכך, פה לא מסריטים אותך וגם לא כותבים עליך ספר. ספר את העובדות ותענה לשאלות בלבד בבקשה”.

וציטוט אחרון מפי המספר:

“חשבתי שהנה אני מספר לכם דברים שלי הם בוודאי חשובים, אך לכם מה חשובים הם? ותקווה בלבי שגם לכם יש דברים שחשובים לכם, ואתם רוצים לספר אותם. חשבתי שאני מספר לכם משום שכרבים מכם גם אני מבקש לזַכות את עצמי ואת הרבים בחוויית הקיום”.

הציטוט האחרון מחזיר אותנו למה שפתחנו בו לגבי הטרוניה כי היום כותבים על מה שאפשר לכתוב ולא על מה שצריך לכתוב, ואוסיף כי כשם שהמניע ליצירה הוא זה המהווה קנה מידה לכותב בדבר הכרחיותה, כך הדבר גם כלפי הקורא – גם הוא צריך לבחון את הכוונה הטובה שבלבו והאם היצירה זיכתה אותו בחוויית קיום.

עוד בפרויקט “מעבר לדפים”:

אולי תכתבי עלינו ספר? | רונית חכם

קוראי/חוקרי: הטוב, הרע והמכוער | סלמאן נאטור

בתוך שדה קוצים נותרה רק קשת | עדי שורק

חלומות באַלְ-קַאהִרָה | אלמוג בהר

הרווח הדקיק בין האמת לבדיה | איריס אליה-כהן