את אחיי אנוכי מבקש

כרבים אחרים צפיתי גם אני בעניין רב בארבעת פרקי סדרתו של אמנון לוי “הפנים האמיתיות של השד העדתי” שהוקרנה בחודשי יולי-אוגוסט 2013 בערוץ 10 וקראתי תגובות רבות למה שנאמר (ולא נאמר) בה. הסדרה עוררה גלים גבוהים שהולכים ושוככים, אבל הפרובלמטיקה שהעלתה עדיין קיימת ולא תחלוף במהרה. העובדות שהתגלו בסדרה, הן הסטטיסטיות והן אלה שנשמעו בעדויות השונות לא היו זרות לי. כמי שמתעניין ולומד כבר שנים רבות את החברה הישראלית ובעיותיה, לבד ובמסגרות אקדמיות, ואף עסקתי בהוראת נושא זה בסמינרים שונים, אני מודע לנתונים ולמצב. בהרצאות על הפער העדתי גיבשתי מודל שדומה לזה שהציג שלמה סבירסקי בספרו המכונן “לא נחשלים אלא מנוחשלים”, וכשקראתי את הספר, שמחתי שכיוונתי לדעת גדולים. את המאמר המובא בזה התכוונתי לכתוב ולפרסם ב”העוקץ” עוד לפני הקרנת הסדרה, קל וחומר לאחריה. נקודת המוצא שלי שתבוא לידי ביטוי בחלקו האחרון של המאמר היא הדאגה לעתידה של המדינה ולא רק למצבו ועתידו של מגזר זה או אחר. הסעיפים הראשונים עוסקים בביקורת דברים שנאמרו ונכתבו בסדרה, בתגובות לה ובפרסומים נוספים. שלושת הסעיפים האחרונים מנסים להראות את הדרך לתיקון.

א. חברה דיכוטומית או פלורליסטית-מפוצלת?

התמונה המצטיירת מהסדרה של אמנון לוי ומהתייחסויות נוספות של מזרחים רבים, בעיקר אקדמאים, היא של חברה המפולגת באופן דיכוטומי לאשכנזים ומזרחים. האשכנזים שולטים בכל המערכות החשובות והמזרחים מקופחים ונשלטים. התמונה הזאת היא פשטנית ושגויה. המציאות החברתית בישראל הרבה יותר מורכבת. לא אכנס כאן לכל הפירוט. אומר רק כי החברה הישראלית מפוצלת לכמה מגזרים סוציו-תרבותיים שהגבולות ביניהם לא תמיד ברורים וחדים. כך גם הגבולות החברתיים בין מזרחים לאשכנזים. הפער הכלכלי וההשכלתי בין אשכנזים ומזרחים הולך ומצטמצם, אם כי באיטיות, כפי שמראה פרופ’ מומי דהן במחקרו האחרון (“גלובס” 11.10), יש מעמד בינוני מזרחי המשולב במעמד הבינוני האשכנזי, יש לא מעט נציגים מזרחיים בעילית העסקית ובצמרת הצבא והמשטרה, ויש רבבות בני נישואים בין עדתיים שאדישים לשאלת המוצא העדתי. גם המזרחים אינם ציבור הומוגני. הם מפוצלים בין חילונים (מיעוט) מסורתיים (הרוב) וחרדים המאוגדים במסגרת ש”ס. ההגמוניה האשכנזית נחלשה, לא נעלמה, מאז עלה הליכוד לשלטון, אבל כמה מהפעילים המזרחים עדיין דבקים בתמונה ההיא כי תמונת עולם דיכוטומית מתאימה יותר לעמדותיהם.

ב. אילוצים, לא מזימה

אחת המסקנות העולות מהטיעונים נגד ההגמוניה האשכנזית היא, שהבאת המזרחים לישראל אחרי קום המדינה, פיזורם בפריפריה וריכוזם בתעסוקות פשוטות, קשות ובעלות שכר נמוך הם תוצר של מזימה אשכנזית מתוכננת. המדינה, כך אומר הטיעון, הביאה את המזרחים כתגבורת דמוגרפית מול הערבים לאחר השואה, כדי ליישב אזורי ספר ריקים שנכבשו במלחמת העצמאות שהאשכנזים לא רצו להתיישב בהם, וכדי ליצור מאגר של פועלים פשוטים וחיילים פשוטים שימלאו פונקציות הכרחיות במדינה הציונית, כאלה שהאשכנזים לא רצו למלא. יש גרעין של אמת בטיעונים האלה, אבל מה שגרם למציאות הזאת להיווצר היו אילוצים והכרחים יותר מאשר תכנון מכוון. משום מה, וכנראה לא במקרה, לא מזכירים בעלי הטיעון ה”מזימתי” את מצב המדינה בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות. כבר ב-1948 החלה העליה ההמונית והאוכלוסייה היהודית הוכפלה תוך שלוש-ארבע שנים מ-650 אלף ב-1948 ל-1.3 מיליון ב-1951. זה היה מפעל חסר תקדים בהיסטוריה העולמית. כמחצית מהעולים היו פליטים ניצולי שואה וכמחצית היו יהודים מארצות האיסלם. באותן שנים שררו מחסור חמור במזון (תקופת הצנע), ובשיכון, הייתה אבטלה גדולה והיה מחסור חמור במטבע זר שנתמלא בחלקו על ידי תרומות של יהודים, מלוות ומענקים מארה”ב והשילומים מגרמניה המערבית. היה צורך להתחיל במהירות בייצור מזון ובניית שיכונים. בינתיים חילקו מזון בקיצוב ושיכנו עולים בבתים ערביים נטושים ובמעברות. פתרו בעיות עם מה שהיה בנמצא. גם אשכנזים היו במעברות וגם הם נשלחו להקים מושבים בספר, אם כי במספרים פחותים מהמזרחים. המצב היה כה קשה עד שנאלצו להפסיק את העלייה למספר שנים מחשש להתמוטטות המדינה. בנוסף, מעל המדינה ריחפה באותן שנים גם סכנת הסיבוב השני עליו דיברו הערבים לאחר תבוסתם במלחמת העצמאות. צריך היה לבנות צבא גדול וחזק עם חיילים ומפקדים. ושוב, עשו זאת עם מי שהיה זמין. נכון שבצה”ל היה ריבוד עדתי והוא לא שימש כור היתוך, אבל זה נבע באותה תקופה מהמצב ולא מזדון כלשהו.

מה שהיה בלתי מוצדק לחלוטין באותן שנים הייתה ההתנשאות התרבותית של האשכנזים הקולטים על המזרחים, תיוגם כפרימיטיביים. נראה לי שעוול זה היה קשה יותר מהתנאים החומריים הקשים. הוא קבע התייחסות רבת שנים כלפי המזרחים וסייע לדחיקתם לשלבים הנמוכים של הסולם הסוציו-אקונומי. הטראומות של הריסוס בדי. די. טי., ההקרנות הקטלניות נגד הגזזת, ההשלכה של עולים רבים ללב השממה בתנאים קשים, הסלקציה שהופעלה על העליה ממרוקו, ייסורי “מרבד הקסמים” (מבצע העלאת היהודים מתימן), והיעלמותם של תינוקות תימנים רבים בשנות המעברות – כל אלה עדיין נוכחים בתודעה, פצעים שאצל חלק מהמזרחים בני הדור השני והשלישי עדיין מדממים. אין לפטור את הממסד הקולט, האשכנזי ברובו, מאחריות להיווצרות הפער והנצחתו, אבל צריך להזכיר גם את התנאים הקשים ששררו אז במדינה, לתת את התמונה בכללותה.

ג. השתכנזות או התמערבות?

הציונות נוצרה על ידי אשכנזים ולמען האשכנזים, טוענים כמה מהדוברים המזרחים. הממסדים הישראליים למיניהם הנשלטים על ידי אשכנזים מאלצים את המזרחים להתכחש למזרחיותם, “להשתכנז” כדי להיחשב כשווים. פעילים מזרחים מתקוממים על כך שהמאפיינים של הישראליות הם ממקור אשכנזי ולא מזרחי או מעורב. מה שאשכנזי נחשב לישראלי ומה שמזרחי נחשב עדתי וזו אחת הדרכים להנצחת ההגמוניה האשכנזית. בסדרה ובתגובות לה נשמעה הקריאה לשוב ולגלות את המזרחיות כתגובה נגד ה”השתכנזות” של משכילים מזרחיים המתנכרים לכור מחצבתם. מזרחים מובילים, כפי שהתוודה אמנון לוי בעצמו, אף כועסים על עצמם שבשלב מסוים בחייהם הם נאלצו להתכחש למזרחיותם, להתבולל באשכנזיות כדי להתקדם ולהצליח. מהי אותה מזרחיות? מה שמסתמן מההתייחסויות הלא שיטתיות לנושא הוא שהמזרחיות היא יחסי משפחה חמים, מאכלים עדתיים, שירים מהתרבות הערבית, הכרה בערכה של התרבות הערבית עליה גדלו בני הדור הראשון של המזרחים בישראל, וכד’. בעצם, כפי שכבר עמד על כך באתר “העוקץ”, הסופר אלמוג בהר, מזרחי בעצמו, אין לכך תשובה מוסכמת. האם זו מורשת ארצות המוצא או המציאות שנוצרה כאן בארץ? האם היא ממזגת את כלל תרבויות העדות המזרחיות? האם היא תוצר של אוריינטליזם אשכנזי או נוצרה מתוך התנגדות לו, האם המזרחיות משותפת ליהודים ולפלסטינים, או שהיא עניין יהודי בלעדי? האם המזרחיות היא אופן התייחסות ייחודי למציאות החברתית והמדינית? האם המזרחיות היא הגורם שיאפשר התקרבות בין יהודים לפלסטינים? אנשים שונים עונים תשובות שונות על השאלות האלה, אבל אין תשובה מוסכמת וברורה ולכן מושג המזרחיות נשאר עמום עבור הציבור הרחב ומזוהה בעיקר עם מאכלים, שירים והווי משפחתי.

לי אין כל בעיה עם הסממנים התרבותיים של המזרחיות, אבל הם אינם העיקר. העיקר הוא שאורח החיים הישראלי הוא מערבי בעיקרו וחייב להמשיך ולהיות כזה אם ברצוננו להיות מדינה מפותחת לפי קני המידה של המאה ה-21. הדמוקרטיה הפוליטית, השוויון בפני החוק, חופש הביטוי וזכויות האדם והאזרח נוצרו במערב ואינם חלק ממורשת העולם הערבי או המוסלמי. הערבים תרמו למדע בימי הביניים, אבל המדע המודרני על המתודות שלו וממצאיו, החל מהמאה ה-16 (עם בייקון גלילאו וקופרניקוס) כמו גם הטכנולוגיה המודרנית הם תוצרים מערביים. כך גם הרפואה המודרנית. שוויון האישה לא היה קיים במזרח בו נהוגים עד היום בחלק מהמדינות והאוכלוסיות דיכוי נשים, נישואי קטינות ומילת ילדות. ההשכלה היא מערבית החל מגן הילדים ובית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה, גם אם האוניברסיטה הראשונה בעולם נוסדה בפס שבמרוקו. המזרחים ברובם, שואפים לחיות באורח חיים מודרני מערבי, בדמוקרטיה עם השכלה מודרנית, תעסוקות מתקדמות וכל השאר. כל זה אינו אומר שבארצות המזרח, ליתר דיוק ארצות האסלאם, לא הייתה תרבות ולא נוצרו בהן, על ידי יהודים ולא יהודים, יצירות הגות, ספרות ואמנות גדולות. ספרד כפי שהייתה בעת השלטון המוסלמי היא דוגמה אחת מני רבות. ההתמערבות כפי שתוארה כאן אינה מחייבת התרחקות מהתרבות המזרחית ומן ההוויי המשפחתי המזרחי, כפי שמעיד (ב”דה מרקר קפה”) כוכבי שמש, ממנהיגי הפנתרים, על עצמו.

ד. צדק חלוקתי? הרפורמה האגררית ומגבלותיה

אחת הטענות המרכזיות של הקשת הדמוקרטית המזרחית המוצגת לציבור תחת הסיסמה ‘צדק חלוקתי’ אומרת כי הקרקעות של המדינה חולקו באופן לא שוויוני. חלוקה זו היא אחד הגורמים החשובים לפער העדתי עד היום, במיוחד כאשר משווים את שפע הקרקעות מניבות הארנונה המצויות בתחומי המועצות האזוריות של החקלאים, הקיבוצניקים והמושבניקים האשכנזים ברובם, מול מיעוט הקרקעות העומד לרשות ערי הפיתוח בפריפריה המאוכלסות בעיקר על ידי מזרחים. לטענתם, חלוקה שוויונית של הקרקעות מניבות הארנונה או הקרקעות הדרושות לצורכי התרחבות, תאפשר לערי הפיתוח, הסובלות מקיצוץ בתשלומי האיזון שמעניקה הממשלה, להעניק שירותים משופרים יותר לתושביהן ולהתרחב. לחלוקה מחדש זו הם קוראים רפורמה אגררית. אני סבור שיש הגזמה רבה בתיאור המצב בתחום זה ובתקוות שתולים בשינויו, אבל לפני ההתייחסות לגופו של עניין אני מבקש לומר כי אני תומך בחלוקה מחדש של קרקעות לפי החלטות של וועדות ממשלתיות-מקצועיות. ואם יחליטו אלה שיש להעביר קרקע מניבת ארנונה (מפעל תעשייתי, מחנה צבאי) של מועצה אזורית כלשהי לעיר פיתוח סמוכה, מקובל עלי. שנית, אני גם מסכים עם הטוענים שהפיצוי על המרת קרקע חקלאית לשימוש אחר, תעשייה או מגורים, צריך להיות פיצוי על קרקע חקלאית, כלומר על מה שהושקע בה על ידי החקלאים שעיבדוה עם תוספת מסוימת על רווחים עתידיים אפשריים ולא לפי ערכה הנדל”ני העתידי שהוא הרבה יותר גדול. בכך אני מסכים עם הטענה המרכזית של אנשי הקשת בבג”צ הקרקעות המפורסם בו הם זכו לניצחון גדול. אבל בפועל לא נרשמו עיסקאות נדל”ן רבות מאז והכנסות המדינה ויישובי הפריפריה לא יצאו נשכרים מכך.

לגופו של עניין, הרפורמה האגררית, גם אם תתרחש, לא תשפיע הרבה על חלוקת ההכנסות בישראל ולא תצמצם הרבה את הפער בין מזרחים לאשכנזים. וזאת מן הסיבה הפשוטה שרובו המכריע של ההון בישראל מרוכז בתאגידים ריאליים ופיננסיים ולא בקרקעות. הטייקונים שהקימו אימפריות ממונפות באמצעות אגרות חוב ואשראי נטול ביטחונות, חברות הענק שאינן משלמות מס אמת ומבצעי העסקות ב”שחור” הם השודדים האמיתיים של העושר הלאומי ולא החקלאים, שרבים מהם מתפרנסים די בדוחק מהחקלאות שברשותם. ביטול העסקות פוגעניות כמו העסקה קבלנית ואי תשלום שכר מינימום ותנאים סוציאליים, יחד עם העלאת שכר, העלאת המסים הישירים, תוספת ניכרת לסל הבריאות והקטנת התשלומים הפרטיים לשם קבלת שירותי בריאות וחינוך, הבטחת פנסיה הוגנת לכל, חידוש הדיור הציבורי – צעדים אלה ודומים להם יתרמו להגברת השוויון הכלכלי-חברתי בישראל יותר מכל רפורמה אגררית. בנוסף, מאילו מקורות יצמצמו את הפער עבור מאות אלפי מזרחים שגרים בשכונות השונות בערים הגדולות שאינן סמוכות לאף מועצה אזורית?

ה. תרבות ישראלית ממוצא מזרחי

הטענה שרק מה שנוצר ומבוצע בתחום התרבות על ידי אשכנזים נחשב ישראלי ומה שנוצר או מבוצע על ידי מזרחים נחשב לעדתי מופרכת על-ידי קיומם בעבר ובהווה של יוצרים ומבצעים מזרחים נחשבים שביצירתם ובביצועיהם יש ביטוי למוצאם העדתי אבל גם מוטיבים ומופעים הנוגעים לכל או רוב הישראלים והם מצויים במרכז התרבותי או קרוב אליו. אזכיר רק חלק מהם. בתחום הזמר העברי מי לנו גדולות מברכה צפירה ומשושנה דמארי שאמנם שרו שירים שנכתבו על-יד יוצרים אשכנזים, אבל העניקו להם גוון מזרחי שהתקבל באהדה והערצה על ידי רבים. להקת המחול ענבל שהוקמה ונוהלה במשך שנים רבות על ידי שרה לוי-תנאי שגם זכתה בפרס ישראל הנחילה את אהבת המחול התימני לכל הרבבות שצפו בה, וגם ייצגה אל ישראל בכבוד בעולם. בתחום הספרות תופסים סופרות וסופרים, משוררות ומשוררים מזרחים, מקום מרכזי. ודי אם אזכיר את סמי מיכאל, שמעון בלס, אלי עמיר, ארז ביטון, רוני סומק, שמעון אדף, רונית מטלון, דורית רביניאן, ועוד. בצמרת עולם המשחק הישראלי, בתחום התיאטרון, הקולנוע והדרמה הטלוויזיונית נמצאים משה איבגי, רונית אלקבץ, ששון גבאי, חנה אזולאי הספרי, זאב רווח, אוולין הגואל, ועוד נוספים שהשתלבו בתחומים אלה ולא רק בתפקידי מזרחים. יוצרים מוזיקליים חשובים כמו שלמה בר, אביהו מדינה, חיים אוליאל וקובי אוז הצליחו להכניס את המוזיקה המזרחית אל לב התרבות הישראלית. הפיוט המזרחי זוכה בשנים האחרונות לפופולריות רבה בציבור הישראלי, כולל אשכנזים רבים, ומתקרב אל מרכז התרבות הישראלית. והיד עוד נטויה.

גם בבידור הקל המסחרי הצליחו מזרחים להגיע אל המיינסטרים הישראלי ולאו דווקא עקב השפלת מזרחים. הדוגמה הבולטת ביותר היא שלישיית הגשש החיוור, שלא הייתה כמוה לפופולריות, שהורכבה משני מזרחים ואשכנזי אחד ולגלגה על מזרחים ואשכנזים גם יחד. הם הטביעו את חותמם על השפה המדוברת במערכוניהם ושיריהם. האם יכול מישהו לומר שהם לא ייצגו ישראליות? התורם העיקרי של טקסטים עבורם היה יוסי בנאי המנוח, יוצר ומבצע רב תחומי, מזרחי במוצאו וישראלי בפעילותו בלי להתכחש למוצאו, בלי “להשתכנז”. ויחד עמו כל שבט בנאי הענף ורב הכישרונות. האם הם הגיעו למעמדם בגלל שהתחנפו לאשכנזים? גם בדרנים בתקופתנו, כמו אלי יצפאן ושלום אסייג חצו מזמן את גבולות הפופולריות העדתית. האם אתי אנקרי וריטה אינן ישראליות? האם הן “משוכנזות”? ריטה הוציאה דיסק בפרסית כפי שחווה אלברשטיין הוציאה דיסק ביידיש ושתיהן נחשבות על ידי הציבור והמבקרים לישראליות במלוא מובן המילה. התהליך הזה לא תם והוא עדיין בעיצומו וצפויים ממנו פירות רבים.

ו. נישואים בין עדתיים – פיתרון או אשלייה?

תופעת הנישואים הבין-עדתיים והילדים המעורבים מעצבנת לא מעט מהאקטיביסטים המזרחים, כי היא סותרת את החלוקה הדיכוטומית שהם עושים לחברה הישראלית. אחת הדרכים שלהם ל”התמודדות” עם תופעת הנישואים הבין עדתיים הזאת היא התעלמות ממנה. פשוט לא מדברים עליה כאשר מתייחסים לפערים בין העדות. דרך אחרת היא למזער את התופעה. רק 25% מכלל הנישואים הם בין עדתיים טען פרופ’ יהודה שנהב בסדרה של אמנון לוי. לעומת זאת, כוכבי שמש טען כי אם נוציא מכלל החשבון את החרדים האשכנזים והחרדים המזרחים שמתחתנים רק בתוך המגזר, נגיע ל-40% נישואים בין עדתיים. מאיר עמור כתב ב”העוקץ” כי קיומם של ילדים מנישואים בין עדתיים אינו משנה את המציאות החברתית בישראל. עדיין טוב להיות אשכנזי ממזרחי. כללית הוא צודק, אם כי יש לא מעט אשכנזים עניים ומסכנים ומזרחים עשירים ומאושרים. אבל מה מעמדם של בני הנישואים ה”מעורבים” שמספרם הולך וגדל, ומה יקרה אם הנישואים הבין עדתיים יהפכו להיות רוב הנישואים, כיצד נבדיל אז בין מזרחים לאשכנזים? פרופ’ סמדר לביא, אנתרופולוגית מוערכת, כותבת ב”העוקץ” כי התופעה היא מקסם שווא. רוב “נישואי התערובת”, כלשונה, הם עניין של כדאיות. נשים ממוצא מזרחי נישאות לגברים ממוצא אשכנזי כדי להעלות את הסטטוס החברתי שלהן ולשם כך הן “משתכנזות”. כדי לאשש את התזה הזאת היא מסתמכת על ממצאי מחקר אנתרופולוגי משנות השמונים והתשעים. אבל מאז עברו עשרים ושלושים שנה וסביר להניח שהמצב בתחום זה השתנה. יש כיום יותר גברים ממוצא מזרחי שנישאים לנשים ממוצא אשכנזי. פרופ’ מומי דהן במחקרו הנ”ל התרשם שהושג שוויון בתחום זה. הילדים שנולדו לזוגות “מעורבים” אדישים לשאלת מוצאם העדתי ורואים עצמם כישראלים. לדעתי, הנישואים הבין-עדתיים הם העתיד הרצוי. כדי שיהפכו למנהג הרוב דרוש כינונה מחדש של מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית שתחסל את העוני ותצמצם עוד יותר את הפערים הכלכליים והחברתיים. השוואת המעמד הסוציו-אקונומי והסטטוס החברתי בין העדות תגדיל את שיעור הנישואים הבין עדתיים ומיזוג הגלויות יתגשם כתהליך חברתי ספונטני.

ז. היכן הקשת?

הקשת הדמוקרטית המזרחית הופיעה בזירה הציבורית כגוף מבטיח בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת. דוברי הקשת הציגו אותה כגוף המאחד אוניברסליות ופרטיקולריזם, רוצה לומר, דורשים מימוש זכות אוניברסלית של שוויון עבור קבוצה ספציפית או קבוצות ספציפיות מקופחות ו/או מדוכאות על ידי ההגמוניה האשכנזית בישראל. בכך ביקשו אנשי הקשת לשאת בשורה לא רק למזרחים ולשאר המקופחים אלא לחברה הישראלית כולה. רוב אנשי הקשת, היו ועודם אקדמאים חילוניים והם בעלי עמדות שמאליות בתחומים המדיני והחברתי. בשמאל קיוו שהקשת תעביר המוני מזרחים מצביעי ליכוד וש”ס מן הימין הלאומני והדתי אל עמדות מתונות וחילוניות. התקוות שתלו בקשת, אנשיה שלה ואחרים, לא התממשו. הקשת בעלת המסרים הרדיקליים לא הצליחה להתחבר ל”שטח” המזרחי הרחב ולא שינתה הרבה במציאות הישראלית. הקשת היא כיום גוף שולי שפעילותו אינה ניכרת והיא אינה זוכה לחשיפה ציבורית רחבה ומשפיעה. כיצד קרה הדבר? ראשית, היו בקשת פיצולים ופילוגים בנושאים שונים שהביאו לפרישות והחלישו אותה. שנית, הניסיון להנחיל זהות מזרחית כגורם ראשי בפעולתה נכשל. המוני המזרחים שביקשו לשמר את זהותם העדתית נהרו דווקא לש”ס הדתית ולא לקשת החילונית. שלישית, אחרי הצלחתה הגדולה בבג”צ הקרקעות הקשת לא הצליחה למצוא נושאים חשובים למאבק. אנשי הקשת הפגינו לא פעם נגד בעלי הון, בעד עובדים ומקופחים ונגד מדיניות הממשלה, אבל לא הובילו מהלכים משמעותיים בתחום זה. ומה עם המאבק נגד ההתנחלויות עליהן נשפכו עשרות מיליארדי שקלים, הרבה מעבר לחלקם היחסי בקרב אזרחי ישראל? בשנים האחרונות הקשת אינה מתבלטת בתחום זה. האם הקשת נמנעת ממאבקעם ממשיים נגד ההתנחלויות בגלל שאלפי משפחות מהפריפריה עברו אליהן מסיבות כלכליות, או מפני שלהתנפל על הקיבוצים פופולרי יותר?

ח. אז מה עושים?

לאור המציאות הזאת נשאלת השאלה מה עושים כדי לצמצם עד לבטל את הפער הכלכלי-חברתי שקיים עדיין בין מזרחים לאשכנזים והאם צריך גם לשאוף לצמצום ההבדלים התרבותיים בין העדות השונות. לגבי צמצום עד ביטול של הפער הכלכלי-חברתי יש קונסנזוס מלא בחברה הישראלית, אם כי יש חילוקי דעות על הדרך להשיג זאת. לגבי ההבדלים התרבותיים אין קונסנזוס. יש מי שדוגל בהישארותם בשם העיקרון של רב תרבותיות, שפירושו מתן לגיטימציה ציבורית ומדינתית להמשך קיומו של הפיצול המגזרי בחברה הישראלית ונטישת הרעיון של חיזוק המכנה המשותף הלאומי בקרב היהודים. אחרים דווקא מבקשים לצמצם את הפיצול המגזרי ככל האפשר ולחזק את המכנה המשותף. צמצום הפער הכלכלי-חברתי יושג, לדעת רוב המתייחסים לנושא קודם כל ובעיקר על-ידי הקניית השכלה מתאימה לתקופתנו לכל הילדים ובני הנוער תוך העדפה מתקנת לבני השכבות הסוציו-אקונומיות שבפריפריה החברתית והגיאוגרפית. גם הדוגלים בשוק חופשי בנוסח הניאו ליברלי מסכימים לכך. אבל הניאו ליברליזם שולל ומחסל את מדינת הרווחה ומסתפק במתן שירותים מצומצמים ולקויים, בעיקר לתושבי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. החינוך אינו יוצא מכלל זה. עיקר השינוי הרצוי יבוא דרך כינונה של מדינת רווחה שוויונית, סוציאל דמוקרטית אמיתית. כינון מדינת רווחה כזאת תלוי בעצמתם של האיגודים המקצועיים ובהתמסרותם לענייני העובדים ולא לענייני עסקניהם, ובקיומה של מפלגה סוציאל דמוקרטית חזקה ואמינה שתפעל גם לסיום הכיבוש, כי לא יהיה תיקון אמת של החברה הישראלית והדמוקרטיה הישראלית כאשר הכיבוש נמשך. איגודים כאלה ומפלגה כזאת אינם קיימים היום בישראל.

המדינה והחברה זקוקים לתיקון כולל ולא לתיקונים חלקיים שהם בגדר תפירת טלאים על שמיכה מתרפטת. השמאל הקיים, בדמותן הנוכחית של מפלגת העבודה ומרצ, לא צפוי להביא ישועה למדינה. ראשית הן חלשות לעומת המרכז-ימין ושנית הן מייצגות מגזר שהוא מיעוט בחברה הישראלית, מה שקרוי “השבט הלבן” והן מקרינות, גם מבלי להתכוון לכך, מידה ניכרת של אליטיזם שדוחה מעליו את השכבות מעוטות ההכנסה וההשכלה, שברובן מורכבות ממזרחים מסורתיים, אשר יחד עם דוברי הרוסית והדתיים למיניהם מהווים את הרוב בציבור היהודי בישראל. אנשי “השבט הלבן” גילו חולשה, שטחיות וחוסר בגרות פוליטית כאשר שמו את מבטחם ביאיר לפיד ומפלגתו המלוקטת מפה ומשם שיביאו להם גם שיפור במצב הכלכלי וגם הסדר עם הפלסטינים. כדי שיהווה כוח פוליטי שיוכל להוביל למפנה של ממש, הן בתחום החברתי והן בתחום המדיני צריך השמאל הישראלי לחרוג מהגבולות המגזריים שלו ולרכוש את ליבם של חלק ניכר מהמזרחים המסורתיים ושל דוברי הרוסית, בעיקר מהצעירים יותר.

יש בקרב הפעילים והדוברים המזרחים מי שמטיף לביטול הגדרתה של ישראל כמדינת העם היהודי ולהגדרתה כמדינת כל אזרחיה. הם גם רואים אפשרות של שיתוף בין המאבק המזרחי למאבק הפלסטיני כאשר ברקע קיים המכנה המשותף של הזיקה לתרבות הערבית והמעמד החברתי של המקופחים והמדוכאים. לדעתי, אין לכך כל סיכוי. כל מאבק חברתי ומאמץ פוליטי שמתנער מהציונות אין לו סיכוי להניע ציבור יהודי גדול לתמוך בו. המאבק המרכזי אינו בין ציונות לאנטי ציונות אלא על איזו ציונות תהיה לנו – לאומנית או מתונה.

ט. תנאי הכרחי למפנה: יצירת מכנה משותף – ישראליות מחודשת

הצלחת יצירתו של כוח פוליטי חזק מותנית ביכולת מובילי התהליך לאגד אנשים ממגזרים שונים. לשם כך דרוש מכנה משותף זהותי-תרבותי שעדיין איננו קיים כיום. אני מגדיר מכנה משותף זה כישראליות חדשה או מחודשת. ישראליות בעיני היא ראיית ישראל כמדינת העם היהודי וכל אזרחיה (בלי לפרט כרגע מה פירוש מושג מורכב זה), זיקה לארץ ישראל כמולדתו של העם היהודי (בלי לשלול תמיכה בפתרון מדיני של חלוקת הארץ), חיים בישראל ונאמנות לחוקיה, אימוץ השפה העברית כשפת דיבור וכתיבה ראשית, והתערות בתרבות הנוצרת כאן בשפה העברית. מי שחי כאן ומקיים זיקה חיובית לכל אלה הוא, לדעתי, יהודי-ישראלי. המורשות התרבותיות למיניהן הן חלק מהישראליות במידה שגם הן מקיימות זיקה חיובית למאפיינים הנ”ל. מקומו של המיעוט הערבי-פלסטיני הוא נושא נכבד שחורג ממסגרת מאמר זה.

האתוסים הדומיננטיים בישראל של היום הם אינדיבידואליזם אנוכי ולאומנות דתית וחילונית. האינדיבידואליזם האנוכי פירושו היעדר סולידריות חברתית, שאיפת תועלת פרטית לפני כל מחויבות לכלל, הדגשת שיח הזכויות וזניחת שיח החובות, וכיו”ב. הוא מאפשר את הקפיטליזם החזירי ומחזק אותו. מרכיב מרכזי בלאומנות הישראלית הוא ראיית העם היהודי כקרבן נצחי ומוקף ולכן כחייב לעמוד כל העת על המשמר כנגד אויבים ולהכפיף כל פעולה כמעט לצורך זה. כל עוד אלה האתוסים הדומיננטיים לא תצמח ישראליות חדשה ולא יהיה שינוי משמעותי בחברה הישראלית. ישראל צריכה להתנער משני האתוסים המזיקים הללו ולחזור אל אתוס הבניין והיצירה שאיפיין אותה לפני הקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה. שיח של חובות צריך לאזן את שיח הזכויות וגישה ממלכתית צריכה לבוא במקום גישה מגזרית. כל אלה הם הכרחיים עבור יצירת המכנה המשותף. המכנה המשותף צריך לכלול גם נרטיב חדש של תולדות החברה והמדינה מאז הקמתה. בתוכו יש לתת מקום נרחב להבאת העולים בשנים 1948-1956, על החיובי והשלילי שבה. העולים החדשים, בעיקר המזרחים, אמנם נזרקו בחלקם הגדול לפריפריה מבלי ששאלו אותם וחיו בתנאים קשים, אבל הם היו חלוצים ומגשימי ציונות, ולו גם בעל כורחם, לא פחות מאלה שבאו לפני הקמת המדינה ייבשו ביצות והקימו יישובים.

י. את אחיי אנוכי מבקש

עם המסר של התיקון הכולל, הישראליות המחודשת והאתוס היצירתי-יצרני יש ללכת אל העם. שאלת המסגרת היא משנית לכך. האם זו תהיה תנועה חברתית לא פרלמנטרית או מפלגה? מוקדם מדי להחליט. דבר אחד ברור: אין מה לנסות ולהקים מפלגה או מפלגות מזרחיות. כמפלגה מזרחית דתית יש לנו את ש”ס. מפלגה מזרחית חילונית לא תסחף אחריה את המזרחים המסורתיים, שהם הרוב בקרב המזרחים. רק למפלגה כלל ישראלית שבבסיסה מסר לאומי-חברתי קוהרנטי יש לכך סיכוי. הפעילים המזרחים צריכים, לדעתי, לחבור אל קבוצות של פעילים חברתיים סוציאל דמוקרטים מכל הסוגים, המינים והמגזרים, ויש לא מעט כאלה, ולגבש יחד את הבסיס הפרוגרמטי והדרך הפוליטית כשהפנים מופנות החוצה, אל החברה הישראלית, ולא פנימה אל החברים הקרובים והדומים להם.

אם מסכימים על הצורך באימוץ מדיניות סוציאל דמוקרטית עקבית לשם חיסול הפער העדתי ומדיניות עקבית של חתירה לסיום הכיבוש, יש לבחון האם גישה רב תרבותית מסייעת לכך או מפריעה לכך. לדעתי, הרב תרבותיות – אם היא חורגת מסיוע לאמנים מזרחים, יוצרים ומבצעים, מכל הז’אנרים באותה מידה שהוא ניתן לאמנים לא מזרחים – אינה מסייעת לביטול הפער הכלכלי-חברתי. רב תרבותיות כאידיאל מקדמת התבדלות וגם משתלבת, כדברי דני גוטוויין, במשטר ההפרטה. לכן היא מהווה גורם מפריע על דרך התיקון. שלילת הרב תרבותיות אינה אומרת ביטול ערכן של מורשות תרבותיות של עדות שונות. לפני זמן לא רב נכחתי ברב שיח שנערך בירוחם על מקומו של הפיוט המזרחי בתרבות הישראלית. השתתפו בו המשוררים ארז ביטון ורוני סומק וכן פרופ’ מאיר בוזגלו מוביל מרכזי של תנועת התחדשות הפיוט בישראל. יצאתי מהדיון בתחושה שהולכת וצומחת גאווה מזרחית על התרבות האיכותית של עדותיהם שנוצרה במאות השנים שעברו, שנחבאה או שהוחבאה, והיא הולכת ומתגלה לעין כל בשנים האחרונות. תרבות מזרחית כבר אינה מזוהה רק עם מאכלים ושירים ים תיכוניים, אלא גם עם פיוטים, שירה, והגות, מימי תור הזהב בספרד ועד ימינו. עם התרבות האיכותית הזאת, אמר פרופ’ בוזגלו, יש לנו, המזרחים, בית תרבותי. רק כאשר יש בית כזה, אפשר לארח בו ואפשר לצאת ממנו החוצה. אני מסכים לאמירה זו ומבין ממנה שהיא אינה שוללת את המכנה המשותף עליו דיברתי. מכנה משותף זה, הישראליות החדשה, לא יצמח רק מערבוב מורשות תרבותיות אלא, קודם כל, מפעולה משותפת למען חברה אחרת, צודקת ושוחרת שלום. המעשה יהיה מלווה ביצירה תרבותית והיא, מצידה תעודד את המעשה ואף תדריך אותו.

“את אחיי אנוכי מבקש”, אמר יוסף בן יעקב אבינו שיצא אליהם בשליחות אביו. פסוק זה נותק עם הזמן ממשמעותו המקורית ומשמש כיום בידי מי שמבקשים להם בני ברית בקרב בני עמם להגשמת חזון, לכינון עתיד משותף. קריאה זו אני מפנה היום לפעילים המזרחים, שצריכים ויכולים להיות קטליזטור ובעלי תפקיד מרכזי בגיבוש הישראליות החדשה והכוח הפוליטי הנחוץ. זה יקרה אם הם יאמצו את המעשה הפוליטי הקונסטרוקטיבי מתוך ראיית העתיד המשותף במקום העבר המפריד. מה שנחוץ זו פעולה בקנה מידה כלל לאומי – אידיאולוגית ופוליטית. אני רואה את צמצום הפערים העדתיים עד ביטולם כמותנים בתיקון הכולל של החברה והמדינה, לא בחזרה בלתי פוסקת אל עוולות העבר שנותנת פורקן לרגשות, אבל לא מביאה לתוצאות. התרפקות על העבר ואפילו נבירה בו הן לגיטימיות, אבל כאשר מסתפקים בהן, הן מובילות לעקרות חברתית ופוליטית. העיניים צריכות להיות מופנות אל העתיד.

אורי יזהר הוא חבר קיבוץ משאבי שדה וחוקר ביד טבנקין