• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בָּצָל האפליות הישראלי

מירון רפופורט

לפוסט שחגג כאן שש שנים ל”העוקץ” היו הרבה תגובות של ברכה ואיחולים.  היו גם ברכות על תנאי. “העוקץ” אתר טוב, כתבו כמה מהמגיבים, אבל נגוע בגזענות אנטי-אשכנזית. זה יכול להיות קוריוז. אני, אשכנזי מבטן ומלידה, עובד באתר אנטי-אשכנזי. הגיוני. אם “הארץ”, העיתון שעבדתי בו עד לפני שנה, הוא אנטי-ישראלי, סביר שאעבור לאתר אנטי-אשכנזי. המסלול הטבעי לישראלי-אשכנזי-שונא-עצמו.

שקר וכזב. לא רק שאני אוהב-עצמי, אני גם מחשיב את עצמי כפטריוט ישראלי, ואפילו כפטריוט אשכנזי. אני לא חושב ש”הארץ” הוא עיתון אנטי-ישראלי, משום שאין שום דבר אנטי-ישראלי בחשיפת האמת על מבנה העומק של הכיבוש ועל העוולות שנעשו ונעשים בשמי, ואין שום דבר פרו-ישראלי בהסתרתם. ישראל לא נעשית למקום יותר בטוח כשהיא חיה בשקר. ואני לא חושב ש”העוקץ” הוא אתר אנטי-אשכנזי. משום שאין שום דבר אנטי-אשכנזי בחשיפת האמת על מבנה העומק של האפליה ועל העוולות  שנעשו ונעשים בשמי, ואין שום דבר פרו-אשכנזי בהסתרתם. החברה הישראלית לא נעשית למקום יותר צודק ובריא כשהיא חיה בהכחשה.

המקרה הפרטי שלי לא מעניין. מעניינת הרגישות שגילו  אותם מגיבים שטענו ש”העוקץ” הוא אתר הנגוע בגזענות אנטי-אשכנזית. מהניסיון שלי, מדובר לפעמים בתגובה בלתי נשלטת, תגובה הבאה מהבטן לפני שהיא באה מהראש. לפני כמה ימים התארחה בתוכנית שאני עורך, “עושים סדר”, דר’ יפעת ביטון. בכל המחקרים שנעשו בישראל, אמרה דר’ ביטון, התברר שיהודים ממוצא מזרחי מופלים לרעה, באופן שיטתי ומתמשך, ולכן כשאלי ישי מדבר על אפליה יש לו על מה להסתמך.

בחדר הקונטרול נרשמה התמרמרות. מה היא מקשקשת – אמרה אחת העובדות, אשכנזית נאורה יש לומר,  אחרי שביטון סיימה את דבריה –  נמאס כבר מכל דיבורי האפליה האלה. את, בתור אשה, מרגישה מופלית לרעה, שאלתי אותה. בוודאי, מרגע היוולדי, היא ענתה לי. ואת מתקוממת נגד האפליה הזו, שאלתי. בטח. ואת תומכת במי שנלחם נגד האפליה הזו. ברור, היא ענתה. ומה תרגישי אם  אגיד שנמאס לי מכל הדיבורים האלה על אפליית נשים? תתעצבני, נכון? אותו דבר עם אפליית מזרחים. אה, זה משהו אחר, היא אמרה לי, כועסת.

מעל העמודים הווירטואליים של האתר הזה פרס אלמוג בהר את טיעוניו בוויכוח עם גדי טאוב. אין לי מה להוסיף בשאלת הייצוג. רק אולי בנקודה שממנה החל הדיון. טאוב טען שעמוס עוז היטיב לבטא את “העלבון” המזרחי. עצם השימוש במילה “עלבון” כדי לתאר את הבעיה המזרחית מלמד על כשל פוליטי עמוק. “עלבון” הוא מושג א-פוליטי. מושג רגשי, לא היסטורי. מה הקשר בינו ובין האפליה השיטתית בישראל של היהודים מארצות ערב, משנות המעברות ועד פערי ההכנסות והבגרויות של היום? השימוש בביטוי “עלבון” לתאר את המציאות המזרחית הוא לא רק מעליב. גרוע מכך: הוא מעלים את המציאות ובכך מקשה להתמודד אתה. העובדה שהשמאל הישראלי מתקשה להוציא מהפה את צמד המלים ‘אפליה עדתית’ רק פגעה ופוגעת באמינות שלו. הוא נראה כמי שמסתיר משהו.

לידיעת טאוב ועוד רבים אחרים בשמאל הציוני – חלקם בעלי כוונות טובות וחלקם לא, רבים מהם אשכנזים אם כי לא כולם – מעולם לא היה בישראל תור זהב של לכידות חברתית, תור זהב של ימי מפא”י שוויוניים, נטולי-שבטים, נטולי פלגים, נטולי אפליות. זו אשליה שאפילו תום לב אין בה. ב-18 מתוך 19 השנים שלפני מלחמת ששת הימים חי המיעוט הערבי בישראל תחת משטר צבאי. אל המעברות ועיירות הפיתוח נשלחו כמעט אך ורק מזרחיים, ובלי כרטיס חבר של מפא”י היה כמעט בלתי אפשרי להסתדר: בלי חירות ובלי מק”י.  לא מדובר כאן בסדרה של עלבונות. מדובר בסדרה של פגיעות ישירות וכואבות שהשפעתן החברתית ניכרת עד היום.

ישראל היא בָּצָל של אפליות, בצל של גזענויות גדולות וקטנות, בצל של משטרי אפרטהייד קטנים וגדולים. מקלפים אפליה אחת, ומוצאים מתחתיה אחרת. לפעמים קליפות האפליה, הגזענות  והאפרטהייד שזורות זו בזו. קחו לדוגמה את הפלסטינים החיים תחת שלטון ישראל. לפחות חמישה משטרי אפליה ממוסדים, חוקיים, שולטים בהם: פלסטינים תחת מצור בעזה, פלסטינים נטולי זכויות אזרחיות בגדה, פלסטינים בעלי זכויות אזרחיות חלקיות במזרח ירושלים, פלסטינים ישראלים שהישובים שהם חיים בהם נחשבים לא-חוקיים, ופלסטינים ישראלים הסובלים מאפליות ממוסדות שונות, כמו לדוגמה הזכות לרכוש קרקע מקק”ל. ואפשר להוסיף עוד קטגוריות ותת-קטגוריות אחרות. 

רשת האפליה האנטי-מזרחית היא פחות ממוסדת, פחות מבוססת על חוקים ותקנות כמו האפליה נגד הפלסטינים (או כמו האפליה הממוסדת נגד נשים באמצעות חוקי האישות). אבל התכחשות לקיומה הוא התכחשות ליסוד מרכזי ומהותי במציאות הישראלית. אפשר לטעון מהיום עד אין קץ שהפערים בישראל הם מעמדיים ולא עדתיים, אבל כאשר לאורך שנים נשמרת זהות כל כך עמוקה בין מעמד כלכלי וחברתי והשכלתי מצד אחד ובין עדה ומוצא אתני מצד שני – מקריות אין כאן. איזו מקריות יש בעובדה שמבין הממתינים לביקור  בבית כלא אשל בבאר שבע לפני שבועיים, 25 היו ערבים, 15 מזרחים, 5 רוסים ואפס אשכנזים ותיקים?  

לבעלי זכויות-יתר תמיד קשה להכיר בכך שהם בעלי זכויות-יתר.  בעיניהם זהו המצב הטבעי. כך בישראל, כך במקומות אחרים בעולם. הבעיה היא שבישראל גם רבים מאלה שמגדירים את עצמם כשואפי שינוי מסרבים להכיר שיש בישראל אפליה שיטתית  בין יהודים ליהודים, לא רק בין יהודים לערבים. אפשר להבין את מקורו של העיוורון הזה. לגבי הדור המבוגר יותר הכרה באפליה פירושה הטלת כתם שחור על עברם. הדור הצעיר יותר מתקשה בכלל להבחין באפליה. אולי משום שקווי ההפרדה העדתיים נעשו פחות חדים על חשבון העמקת קווי ההפרדה הלאומיים, אולי משום שהדור היותר צעיר  גדל מראש  בחברה מופרדת יותר מבחינה מעמדית (ולפיכך גם עדתית). גדל בבועה. כשניסיתי לטעון באוזני איש תקשורת  בכיר ורעייתו, שניהם ילידי רצועת הסושי (הרצליה-רמת השרון-רעננה),  שקיפוח עדתי הוא לא המצאה לצרכים פוליטיים, הם הסתכלו עלי בחוסר אמון. אתה באמת מכיר מישהו שסבל מקיפוח בגלל המוצא שלו, הם שאלו אותי בפליאה.

אפשר להבין את העיוורון הזה, אבל אסור להשלים אתו.  רשת האפליות, שלילת הזכויות, הגזענות והאפרטהייד בישראל היא כה סבוכה, עד שלפעמים אנחנו מגששים בערפל ואיננו יודעים על איזו נקודה בציר אנחנו עומדים: עד כמה אנחנו קרבנות, ועד כמה אנחנו מקרבנים. אין  תשובה אחת ברורה, ולא כל תשובה חייבת למצוא חן בעיניי או בעיני מישהו אחר. אבל גם אסור להיבהל. אם השמאל בישראל רוצה שינוי, הוא חייב להתחיל לקלף את בצל האפליות שבלעדיו ישראל איננה ישראל. נכון, יורדות דמעות, אבל אין דרך אחרת.

    

   

  

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: