• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

"בגלל צבע עורה הכהה"

שירה אוחיון

 ביום ד’ בבוקר בתכנית “סדר יום” (14.10.09 ) של קרן נויבך ברשת ב’נערך דיון סביב הכנס הארצי לתרבות המזרחית שייערך ביום א’ הקרוב. מטרת הכנס של קואליציית הארגונים היוצרים והיוצרות למען חלוקה שוויונית של תקציבי התרבות בישראל , מייסודה של תנועת “אחותי”- למען נשים בישראל, היא להציג את מצבה של התרבות הישראלית המסובסדת בכלל, ואת מצבה של התרבות המזרחית(ובכלל זה התרבות האתיופית והערבית) ומצבם של היוצרים והיוצרות המזרחים/יות בפרט.  

לפני שאגש לתוכן הדיון , חשוב להידרש לשאלה מי היו הדוברים שהוזמנו לדיון ומי לא הוזמן? הדוברים בדיון היו: ד”ר קציעה אלון, יו”ר הנהלת תנועת אחותי, כתב התרבות יהודה נוריאל מ”ידיעות אחרונות”, שחקנית התיאטרון האתיופי תהילה ישעיהו והעיתונאי גואל פינטו.  

נשאלת השאלה: מדוע לא הוזמן לדיון אף נציג מהאליטה ההגמונית האשכנזית- גברית-חילונית כדי לדברר את האפליה הבוטה בייצוג ובתקציבים העולה מתוך דו”ח הנתונים, דו”ח שהפקנו ושלחנו לשרת התרבות? או לפחות, נציג ממשרד התרבות שיבוא ויסביר כיצד קורה שלמרות הנהגת קריטריונים אובייקטיביים לכאורה, בכל תחומי האמנות, ולמרות השיח הפרוגרסיבי הרב-תרבותי והנאור, שאומץ ע”י מנהל תרבות, התמונה העולה מהדו”ח ביחס ל”תרבות הישראלית” היא תמונה של תרבות אתנוצנטרית חד-אתנית וחד-קולית (רובה ככולה מערבית, אירופאית, אשכנזית). תרבות שלא מגלה שום התחשבות בצרכיה המגוונים של החברה הישראלית, רבת הזהויות והשייכויות, ולא מעודדת לסובלנות והכרה בקבוצות השונות?

לדעתי, הדיון הנ”ל משקף פרקטיקה ידועה עד זרא של הממסד ההגמוני: פרקטיקת ה”הפרד ומשול”: הבו לנו גלדיאטורים וגלאדיאטוריות למען תחזינה עיננו בשיפוד מזרחי הדדי –

שיסוי המזרחים אלה באלה, שיסוי הנשים המזרחיות נגד הנשים האשכנזיות, שיסוי הערבים נגד המזרחים או להיפך (בעניין זה חשוב לשים לב לתגובתו של המפיק אלי גרינפילד לכנס) וכיו”ב. כלומר בפועל, המדיניות  היא לתת לכל הקבוצות המודרות לריב ביניהן על פירורי הפירורים של תקציב התרבות.

כאן המקום לציין, כי התרבות בישראל בכללותה נמצאת בתת-תקצוב ביחס למדינות אירופאיות (ברוב מדינות אירופה האחוז נע בין 0.5-1 % אחוז אחד מתקציב). תקציב משרד התרבות, אחד המשרדים  הפחות נחשקים בקרב השרים, כולו עומד בשנת 2008  על על 445 מיליון שקלים (0.16% מכלל התקציב) וחולק בין 850 מוסדות הכוללים: תיאטראות, מוזיאונים, בתי ספר, מכוני מחקר, עמותות ואגודות התומכות בספרות, ציור, מחול וקולנוע. , בעוד שמשרד הביטחון חולש על תקציב של 51 מיליארד שקלים, ולכן הקריאה הראשונה שאנו מתכוונות להוציא מהכנס היא שקואליציית הארגונים והיוצרים/ות תיתן לשרת התרבות לימור לבנת גיבוי מלא לתבוע ממשרד האוצר להגדיל את תקציב התרבות בצורה משמעותית. להגדיל את העוגה כולה. עם זאת, מתוך עיון ברשימת ההקצבות עולה נתון מטריד: “כ-40% מההקצבות מופנות למוסדות בתל אביב שתושביה מהווים כ-5% בלבד מאוכלוסיית המדינה.תקציב התרבות חונק את הפריפריה; ובכדי להציל אותה עלינו לסגור או לשנות אותו.”  (כתבה בגלובס), ולכן הקריאה השנייה שתצא מהכנס היא לביזור תקציב התרבות ולחלוקה שוויונית יותר בין האזורים השונים במדינה וקבוצות האוכלוסייה השונות. 

לטענתו של פינטו, הדו”ח, אשר נתוניו המלאים יתפרסמו בכנס, הוא “פרופיל גזעני” בגלל הפרקטיקה המחקרית של בדיקת קטגוריות אתניות, למיטב הבנתו אין רלוונטיות למוצא האתני של חברי וחברות הועדה או של היוצרים/ות , אלא רק לעמידה בקריטריונים אובייקטיבים של מקצועיות ואיכות.  כנגד מוכרת זו ברצוני לענות באמצעות מספר שאלות ותשובות:

1. מעניין אותי לדעת האם גם השאלות של ייצוג הקהילה החרדית,  או הקהילה הלהט”בית, או תושבי הפריפריה בממסד התרבותי ובאליטות התרבותיות אינן רלוונטיות לדידו של פינטו. מבחינתנו, גם אלו הן שאלות תרבותית לגיטימיות ומעניינות שיש לתת עליהן את הדעת ולחקור אותן לעומק, בעיקר בחברה המתיימרת להגדיר עצמה כדמוקרטית סובלנית ורב-תרבותית. בעוד שבאירופה ובארה”ב תחת שלטונו החדש של אובמה הקטגוריות האלה של מין, דת, מוצא אתני, צבע עור, נטייה מינית ועוד, מקבלות לגיטימציה ומובהקות חברתית תרבותית ומשפטית, כאן בארץ ממשיכים במחיקה הברוטלית והגסה של הקטגוריות האתניות, בניסיון לערפל ולטשטש את המתאם המחפיר בינן לבין מעמד סוציו אקונומי בטיעונים פתטיים כאלו ואחרים של נישואי תערובת, ואסימילציה נוסח :”כולנו עם אחד, או “ישראלים”.  

2. האם באמת יש דבר כזה “קריטריונים אובייקטיביים” באמנות ובתרבות?

מסתבר שלא כל כך… הבדיקה שערכנו בסיועו של ד”ר אבי שושני מהמרכז למוסיקה ומחול מן המזרח בשילוב מרכז תמורה. מצביעים על הטיה תרבותית אירופוצנטרית ברורה בקריטריונים לתקצוב מוסדות מוסיקליים.   

גם את טענת הממסד ההגמוני לאובייקטיביות בשיפוט לפי “איכות” ו”מקצועיות” המיוצגת בדבריו של פינטו איננו מקבלות.  צריך לבדוק כיצד ומי קובע איכות של יצירה אמנותית? בעיקר יצירה תרבותית שאיננה מתחום התרבות ההגמונית .  האם בטענתו שקבלת ההחלטות במדורי מנהל תרבות נעשות רק עפ”י  שיקולי מקצועיות ואיכות הוא רומז שמבין כל האתיופים בישראל לא נמצא ולו מומחה או מומחית אחת שיוכלו להעריך מחול, מוסיקה, או אמנות אתיופים? ולא נמצאו מוסדות אתיופים או אמנים ראויים לתקצוב ולתמיכה? האם אני כאישה מזרחית אמורה לחוש שמא היעדרן הכמעט מוחלט של אחיותיי המזרחיות משדה התרבות והאמנות מעיד על היעדר כישורים? על פיגור סביבתי? או על פגם גנטי משותף? אכן כפי שאמרה ד”ר אלון בדיון לגואל. הוא נוטל תפקיד לא מכובד בדיון,  שלדעתי מדיף תערובת של ניחוחות גזענות, אופורטוניזם והכחשת הדיכוי המזרחי רב השנים.  בסוף הדיון הוא מביע הסתייגות: קטגוריות של אתיופים וערבים כן. אבל מזרחים בשום פנים ואופן לא! אנחנו כולנו ישראלים וזהו. אני בטוחה שיש מי שמריע לו: “ככה אנחנו אוהבים אותך גואל. עבד הבית הנלחם בעבדי החצר…. כך בטוח תזכה גם לסבסוד סרטיך מהמדינה”…

גם קריטריונים של “ותק” למוסדות או לאמנים בתחום מסוים, לקבלת פרס ישראל או תמיכות, עלולים להיות קריטריונים מפלים שיפעלו תמיד לרעה נגד קב’ מסוימות. בעיקר כלפי “עולים”, או מי שבמשך שנים רבות נאסר עליהם להשמיע שירים בשפת אימם או בלחן אבותיהם, מי שנמחקה תרבותם, שהיו נתונים תחת מכבש של דיכוי וניצול כלכלי וחברתי, תחת “כור היתוך” שניסה להתיך ולהמיס כל שריד “גלותי” של תרבות ארצות מוצאם. ובכלל מדוע העניין הזה של “ותק” בכלל משמעותי? האם אינו מייצר שמרנות וקיבעון? הרי אדם יכול לחולל מהפך עולמי בשנייה אחת של הבזק גאוני שמובילה להמצאה מהפכנית ולזכות בפרס. בחירתו של אובמה לפרס נובל לשלום הוכיחה קבל עם ועדה שאין כל כך משמעות לפז”ם אלא ליזם:  היוזמות החקיקתיות שלו בתחום שוויון הזדמנויות בתעסוקה לנשים ולקבוצות אתניות מודרות, מעמדם של ההומוסקסואלים בצבא, וכמובן, בחירתו של אפרו- אמריקאי ראשון לנשיאות המעצמה הגדולה ביותר בעולם, כל אלו עשויים לחולל מהפך חברתי ותודעתי עולמי, אשר לפיו לא רק “מי שרוצה מצליח”, אלא גם מי שמקבל שוויון הזדמנויות והכרה תרבותית יכול להצליח.        

מסתבר, שהרבה פעמים “הקריטריונים האובייקטיבים” כפי שציינה ד”ר קציעה אלון בדיון, משמשים מסווה דק לשיקולים זרים ולא ענייניים כמו: גזענות, שבטיות, נפוטיזם  והרבה קומבינות בסגנון “שמור לי ואשמור לך”.

גם השאלה כיצד נבחרות ועדות המשנה של מנהל תרבות ומוסדות התרבות ולכמה זמן, גם היא רלוונטית מאוד לעניין חלוקה צודקת ושוויונית של התקציבים. גילינו למשל במחקרנו שיש קורלציה מדהימה בין הרכב חברי הועדות לחלוקת התקציב של אותה ועדה בעיקר בתחומי  התיאטרון, המחול ובאמנות הפלאסטית. חוק המועצה לתרבות ישראלית קובע שיש לתת ייצוג הולם לכל קבוצות האוכלוסייה אבל כשזה מגיע לועדות המשנה נעלם הסעיף הזה בחוק ולא מיושם. גם עניין זה נתון כרגע בבדיקה משפטית של מרכז תמורה.

3. בדיון מדבר גואל פינטו על ההצלחה של המזרחים בקולנוע כהוכחה לחולשת טענותינו.  אכן חנה אזולאי הספרי, רונית אלקבץ, אבגי, יעל אבקסיס, אלון אבוטבול, יעקב כהן, ואחרים הם יפים ומצליחים בזכות ולא בחסד, למרות המכשולים ששם בדרכם הממסד לא בזכות, למרות מחוז המסלולים הנפרדים שהוקצה להם ולכולנו וכנגד כל הסיכויים. נשאלת השאלה: האם  האלקבצים והאבגים עושים משהו עם ההצלחה הזו, חוץ מלדאוג לעצמם ולביתם? ומה עושים עם כל אלו שלא הגיעו לפסגה הזוהרת של קאן וונציה? האם הם זוכרים את הקהילה שהצמיחה אותם, את אחיהם ואחיותיהם שנותרו מאחור בשכונות ובעיירות, אלו שמספקים להם את חומרי הגלם לסרטיהם? והאם הצלחתם מעידה על הכלל? מצבם של רוב השחקנים והשחקניות המזרחים עגום: הם מתועלים לתפקידים מוגדרים וספציפיים מראש: לרוב, לייצוגים סטריאוטיפיים ומביכים של המזרחים, ממש כפי שהעידה שחקנית התיאטרון תהילה ישעיהו בדיון הנ”ל וכפי שמעיד השחקן יגאל עדיקאומרבית השחקנים המזרחים. חוץ כמובן מששון גבאי, שפרץ את מחסום הדמויות המזרחיות . הם נתונים רובם ככולם במרוץ מתיש של ההישרדות. מתפשרים על עבודות בזויות ומשפילות בהן הם נאלצים לשחק דמויות טריאוטיפיות בפרסומות: הירקן, חלבן, מוסכניק, או טועמי חומוס אחלא באכלה ומגישות סלטים אקזוטיים.  

4. האם ההיטפלות של גואל לשיטות המחקר של הדו”ח, או לטעות קטנה שאולי קרתה בניתוח לגבי מוצאו של אדם זה או אחר, בטענה של גזענות, אינה אלא ניסיון להסיט את תשומת הלב מהנתונים הקשים שמציג הדו”ח ועוד יותר מהמסקנות החמורות שעלולות לעלות מתוך הדו”ח? אדרבא, ימנה משרד התרבות צוות חוקרים מקצועי על חשבונו שיגיש מדי שנה דו”ח מעקב ציבורי לגבי ייצוג קב’ אוכלוסיה בתרבות הישראלית המסובסדת. (מחקר מעקב כזה נעשה מטעם הרשות השנייה בשנים מסוימות בעקבות מאבק של יוצרים ויוצרות שהובילה ויקי שירן ז”ל).  ששרת התרבות תורה לאקדמיה לעודד מחקרים פוליטיים וחברתיים בעניין זה שיביאו לשיפור פני החברה הישראלית ולהבראתה מחולייה. שיאפשרו לחוקרים באקדמיה לחקור לא רק את אותה אפונה מסכנה בגנו של ביאליק, אלא גם את הספרות והשירה המזרחית עכשווית, ספרות הכלאיים שנוצרת כאן, את הקולנוע והאמנות המזרחית על תצורותיה השונות. שמחלקת המחקר בכנסת תפעל גם היא בנדון.

לזכותה של לימור לבנת ייאמר שמכל שרי החינוך היא הראשונה שקבעה מכסות של 25% לתכנים מזרחיים בהיסטוריה ובספרות (הוראה שמומשה בסופו של דבר רק בתכנית הלימודים לבגרות בהיסטוריה). לזכותה חשוב גם לציין, שבהיותה שרת החינוך נתנה חסות ובמה חשובה לתערוכות “קריאה מזרחית”, “האמניות המזרחיות” ו- “נשים משנות” שאצרה שולה קשת, מנכ”לית תנועת אחותי. התערוכות הנ”ל הוצגו במשרד החינוך והתרבות בת”א ובירושלים והן הגדירו לראשונה את האמנות המזרחית הפלאסטית כאסכולה אמנותית חדשה, זרם חדש באמנות הישראלית.

5. בדברים שהשמיע פינטו ברשת ב’ ציין כי שהוריו “באמת באמת סבלו בעלייתם ארצה” , באופן שמשתמע מדבריו שכל האחרים סתם “מתבכיינים”. זה מביא אותי לחלק מהתגובות לכתבות שעסקו בדו”ח ובכנס שפורסמו, בהן חוזרת המנטרה של תרבות ה”מגיע לי”, “די להתבכיינות ולהתקרבנות”. כמו כן בדיון שניהלה נויבך נעשה שימוש במילים: “קיפוח” ו”פערים”. הגיע הזמן לאוורר קצת את אוצר המילים של השיח הישראלי מכל הקלישאות והאמירות הנבובות הללו: ראשית בעניין ה”מגיע לי” – בוודאי שמגיע לנו. לשם כך ולא לשם שום מטרה אחרת מתקיימת מדינה דמוקרטית. כדי לשרת את אזרחיה ולא להיפך.  יש מדינות שבהן התושבים חיים רק כדי לשרת לאום מסוים או משטר מסוים ולא “מגיע להם” כלום. לסוג כזה של משטר קוראים דיקטטורה פאשיסטית. יש מדינות  שבהן האזרחים כולם עובדים כדי לשרת אוליגרכיה או מיעוט מסוים גם משטר כזה נקרא- דיקטטורה. מדינות דמוקרטיות, כל תכליתן היא לשרת את אזרחיהן ולשמור על הזכויות “המגיעות להם”. זו מהותה של האמנה החברתית בדמוקרטיה . אכן “מגיע לנו” מלידה, מעצם היותם בריות אנושיות לממש את הזכויות הטבעיות שלנו ובראשן: חופש ושוויון . חופש התרבות, החינוך, הדת, הלשון והמצפון, הן זכויות אדם ואזרח בסיסיות המגיעות לכל אדם באשר הוא אדם. בהחלט מגיע לאתיופים ולמזרחים שמשלמים מיסים ושבניהם ובנותיהם משרתים בצבא לקבל את הזכות הבסיסית לייצר ולצרוך תרבות. בנוסף לכך, מדינות ליברליות מעניקות זכויות קולקטיביות ל לקבוצות מיעוטים שיאפשרו להם את שימור השפה, התרבות והמורשת הדתית שלהם שאיננה מקבלת ייצוג בתרבות ההגמונית . מדינת ישראל בניגוד לצרפת למשל שנוקטת בגישה ליברלית קיצונית ביחסה למיעוטים, כן מכירה בזכויות הקבוצה של הדרוזים, הערבים והרוסים. יחד עם זאת, ברור לנו שהכרה בשונות רב תרבותיות שאינה מבוססת על קבלת כללי המשחק הדמוקרטים וזכויות האדם היא דבר מסוכן.

רב-תרבותיות לשיטתנו היא  התדיינות שוויונית בין נציגי הקבוצות השונות תוך שמירה על הליבה המשותפת: כללי הדמוקרטיה. יכולה גם להיות ליבה משותפת נוספת: יהודית תרבותית או לאומית, בתנאי שאינה פוגעת בזכויות הקבוצות התרבותיות והלאומיות האחרות שאינן יהודיות. לכן השימוש במושג “קיפוח” או “מקופחים” אינו רלוונטי כלל לשיח שלנו – השיח הדמוקרטי והאזרחי- והוא מתאים יותר למשטרים חשוכים בהן יש פריבילגיות לקבוצות מסוימות וכל השאר הם בגדר “מקופחים” ע”י השלטון הפטרוני. במשטר דמוקרטי יש רק שלושה מושגים רלוונטיים שבהם ניתן לנתח את חלוקת התקציבים והמשאבים של המדינה ואת דרישותינו לתיקון המצב: “אפליה אסורה”, “הבחנה” (מוצדקת), ו”העדפה מתקנת”. גם אין כאן שום “פערים” בין תרבות לתרבות, או איזה פסגה תרבותית שאנו שואפים אליה, אלא רק הכרה שוויונית בתרבויות השונות ללא שום הירארכיה ביניהן, וללא סימון של תרבויות מסוימות כ”נחותות” ואחרות כ”גבוהות” או “נשגבות”.

6. חשוב לי להבהיר כי מבחינתנו הגזענות הורגת. היא עלולה להביא למוות רוחני ופיזי . השחקנית תהילה ישעיהו התייחסה בדבריה למוות הרוחני הזה . היא כבר השלימה עם מצבה העגום כשחקנית שמסומנת בחברה כ”אחרת” וצריכה לעסוק בעיקר בהישרדות, אבל עם גדיעת חלומות בניה לא תוכל להשלים ולא תהסס לעזוב את הארץ למען הגשמת חלומותיהם של בניה.

יהודה נוריאל מידיעות אחרונות דיבר בדיון על כך שבדיקה דומה עפ”י קטגוריה של מוצא אתני שערך במערכת המשפט הישראלית גילתה נתונים דומים למדי לאלה שאנו מציגים: 90% ייצוג לאליטה ההגמונית האשכנזית החילונית. לדבריו לא ניתן עוד להתכחש לעובדות שמורות על כך  שבמדינת ישראל יש מתאם הדוק בין מוצא אתני או לאומי, מיקום גיאוגרפי ומגדר לבין היכולת הכלכלית שלך, שירותי בריאות שתקבל/י, השכלה, תמותת תינוקות, ויכולת תרבותית ליצור ולהפוך לאמן או לאמנית. לדבריו, יש גם הבדל בין לביים “סרט על” (כמו למשל סרטה המצוין של עדה אושפיז “מלכות המדבר” שזכה בשנה שעברה בפסטיבל הנשים לקולנוע ובפסטיבל ירושלים) לבין “סרט של” . כלומר צריך גם לתת לילדה מדימונה או לילד בדואי מכפר לא מוכר הזדמנות לגדול ולספר את סיפורם או את סיפור קהילתם, כסובייקטים, ללא התיווך ההגמוני, ולאפשר גם להם לזכות בפרסים ובתמיכות מבלי לנכס את תרבותם . נוריאל מציין כי סדר העדיפויות כיום מביא להנצחת ה”פערים” (אני אישית מעדיפה לנסח כך: “הנצחת הדיכוי”) לדורות ויש לשנותו. מה שחשוב לדבריו, זה לאו דווקא פרס זה או לאחר, אלא שינוי סדר העדיפויות ומתן הזדמנות שווה  לכולם. מתן אפשרות לכל קהילה לתת את אותות ההוקרה לגיבורי התרבות שלה בעצמה לפי הקודים הפנימיים הקיימים באותה תרבות.

מאחורי התרבות המזרחית הקלאסית הקאנונית עומדת פילוסופיית חיים שלמה השונה מהותית מזו שמצויה בבסיסה של התרבות המערבית האירופאית, והקודים להערכתה שונים אף הם לחלוטין. בנוסף לכך, האמנות המזרחית העכשווית שמיוצרת בישראל היא זרם ואסכולה בפני עצמה בתרבות הישראלית, שיש לה תמות משלה ומאפיינים משותפים הבאים לידי ביטוי בכל תחומי האמנות והתרבות. מאפיינים כמו למשל: עיסוק משמעותי בעבר ובזהות, עיסוק בקונפליקטים של מזרח ומערב, מסורת מול חדשנות, יהודים וערבים, עיסוק בחוויות ההגירה, וכמובן אולי המאפיין הבולט שלה הוא ההיברידיות, היותה תרבות כלאיים – כאן גם נכנסת הישראליות. גם האקטיביזם והמחאה הם ממאפייניה המובהקים.  כל אלו מוצאים את ביטויים בקולנוע, בשירה, באמנות הפלסטית, במוזיקה ובתיאטרון הקהילתי. כניסתם של צעירים וצעירות רבים למעגל האמנות המזרחית העכשווית מעידה על כך שאין מדובר בתופעה חולפת, אלא בצורך אנושי בסיסי של בני הדור השני והשלישי לבטא את חוויות ההגירה והעקירה. את הפליטות וההדרה מהתרבות והחברה הישראלית שהם חשים.      

לסיום, אביא דוגמא עצובה עד מאד להמחשת הרלוונטיות של קטגוריות המוצא האתני וצבע העור.  השבוע התפרסמו תוצאות החקירה על המחדלים בטיפול שקיבלה גלית סעדה- אופיר ז”ל.

לצוות הרפואי שטיפל בה היו פרמטרים רפואיים מדעיים, מדויקים: ירידה בלחץ הדם והדופק וכמובן תלונותיה החוזרות ונשנות של גלית, פרמטרים שבאמצעות חשיבה רציונאלית קצרה ובריאה היו יכולים להוביל למסקנה הברורה באשר להידרדרות מצבה של היולדת גלית והסכנה הרבה לחייה בשל דימום פנימי לאחר הלידה, אבל למרבה הצער, לא אלו הפרמטרים שהנחו את חשיבתו של הרופא שהוזעק לבדוק אותה. בעדות שנתן אמר שלא שם לב שהיא חיוורת “בגלל צבע עורה הכהה” . בעיני זה מזעזע. אני תוהה איך מתייחסים שם ליולדות אתיופיות. לולא היה הרופא שופט את מצבה של גלית לפי תכונות ביולוגיות כמו: צבע עור, שאולי גרמו לו להתעלם מהפרמטרים האחרים, ולולא היה הצוות הרפואי מתייחס אליה כאל עוד אישה מזרחית “כהת עור” אחת ש”מתבכיינת” וחושבת ש”מגיע לה”, בטוחני שגלית, חוקרת מוסיקה ותרבות מזרחית, הייתה מגיעה לכנס שלנו. איבדנו חברה יקרה לדרך ולמאבק, וחוקרת מעולה. בפגישתי האחרונה איתה בכנס אחר במכון ון ליר, על פדגוגיות מזרחיות עוד תכננו להיפגש ולהחליף מידע ותובנות על מוסיקה מזרחית. גלית גילתה עניין רב בפעילות החינוכית שלנו בתזמורת האנדלוסית והבטיחה שתבוא לצפות בקונצרטים שלנו לילדים.

אז אם אתם חפצי חיים בחברה דמוקרטית בריאה ופתוחה בואו ביום ראשון הקרוב (18/10109) בשעה 16:00 לכנס לשמוע את הנתונים, את היוצרים והיוצרות ואת החזון שלנו ביחס לדמותה התרבותית העתידית של מדינת ישראל. רק הכרה בתרבויות השונות של קב’ האוכלוסייה השונות יכולות להבריא את החברה הישראלית השסועה, אכולת הגזענות והאלימות וחסרת הסובלנות, הכבוד והפתיחות בין אדם לאדם.  

לינק להזמנה ולתוכנית הכנס:

 http://www.kedma.co.il/index.php?id=2632&t=pages

שירה אוחיון מתנועת “אחותי” היא רכזת קואליציית הארגונים היוצרים והיוצרות למען

חלוקה שוויונית של תקציבי התרבות ומשאביה, ואחראית על כתיבת דו”ח הנתונים. 

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: