ביי מחאה, היי איראן
הממשלה נתנה אתמול סטירת לחי מצלצלת למאות-אלפי האזרחים והאזרחיות שגדשו את רחובות הערים במחאה על המדיניות החברתית-כלכלית, כשהתנגדה להצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות. הציבור התפקח בקיץ האחרון והבין שהשיטה לא עובדת בשבילו אלא נגדו. אחרי שנים של עיוורון קולקטיבי, שבמהלכן רשמה מדינתם הישגים מפוקפקים כשיאנית בפערים חברתיים, יצאו הישראלים לרחובות לדרוש צדק חברתי.
הממשלה הגיבה בשני צעדים, היא הקימה ועדה לצורך מסמוס דרישות המוחים, והחלה לדבר תחת כל עץ רענן או שחוח על תקיפה בעזה ובאיראן.

המחאה הציפה את העובדה, שנוצר רוב גדול בציבור שלא מרוצה מחלוקת המשאבים הלאומית, חלקו גם מבין לעומק את הבעיות המבניות בשיטה שמצריכות שינוי של המדיניות הממשלתית מהיסוד. התחלואים החברתיים הם לא תוצאה של כוח עליון, אסון טבע, או של הכלכלה העולמית – הם פירות באושים של מדיניות מתמשכת. בעשר השנים האחרונות, שני העשירונים העליונים צברו הון על חשבון מעמד הביניים והאוכלוסיות המוחלשות. הממשלה התנערה מאחריותה לחברה, קיצצה את המסים הישירים, ואת השירותים הציבוריים היא הפקירה לכוחות השוק.
במחאה שהתעוררה בקיץ האחרון יש ניצנים של אתוס אזרחי חדש ומעורר תקווה. הציבור רוצה מדינת רווחה צודקת וסולידרית; הוא תובע לחדש את האמנה החברתית בין המדינה לבין אזרחיה. לכן, הצעת החוק הראשונה שחברי ואני העלנו להצבעה במושב החורף של הכנסת הוא חוק יסוד: זכויות חברתיות.
אחד הכלים החשובים והאפקטיביים לשינוי חברתי, למימוש מדיניות ולהצהרת הכוונות שלנו כחברה היא החקיקה והמשפט. במשטר דמוקרטי החקיקה אמורה לשקף גם את העדפות הציבור. מטרת החוק היא להעניק לזכויות החברתיות מעמד חוקתי ולתקן את המצב החוקתי הקיים בישראל, בו הזכות לקניין, שמעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק, גוברת על הזכות לקורת גג, בריאות, רווחה, זכות העובדים להתארגן ולשבות. משום שהזכויות החברתיות לא עוגנו בחוק יסוד, הן זכו להכרה משפטית כזכויות יסוד רק בהגנה על “מינימום קיומי” – רף נמוך ומבייש לדמוקרטיה מתוקנת שחברה בארגון המדינות המפותחות.
עד היום עוגנו בחקיקה הזכויות האזרחיות והפוליטיות המסורתיות, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק. לכאורה, חופש הביטוי או הזכות לקניין הן זכויות נטולות עלויות כספיות, שההגנה עליהן היא ניטרלית כביכול. אך העובדה שהזכויות הליברליות המסורתיות מעוגנות והזכויות החברתיות אינן – מזינה ומגבירה את תהליך הגדלת הפערים החברתיים.
חוק יסוד: זכויות חברתיות יבטיח לכל תושב ותושבת בישראל את הזכות לקיום אנושי בכבוד, הזכות לעבודה ולשכר הוגן, הזכות לחינוך מתקדם, ביטחון סוציאלי, בריאות ורווחה חברתית; החוק יבטיח לעובדים זכות להתאגדות, שהיא זכות דמוקרטית ובסיסית; את זכות השביתה, שהיא עקרון יסוד בזכויות עובדים; החוק יאסור על אפליה בעבודה או בשכר על רקע דת, גזע או מגדר.
אפשר להבין את ההתנגדות להכרה בזכויות חברתיות כזכויות יסוד מצד פקידי האוצר. מדובר בזכויות יקרות וזה יעלה הרבה כסף. המון כסף. חוק יסוד שכזה גם יכביד על מעצבי המדיניות הכלכלית ויכבול את ידיהם. המחיר שאנו משלמים על היעדר הזכויות החברתיות גבוה יותר. את הכסף שהממשלה אוספת במיסים – היא צריכה להשקיע ברווחתם של האזרחים. ולכן טוב לצמצם את מרווח שיקול הדעת ולקבוע כחברה בחוקה המתהווה שלנו אילו ערכים צריך לשקף סדר העדיפויות הלאומי.
הכרה בזכויות החברתיות אין משמעה היענות גורפת לכל תביעה חברתית שמועלית. גם ביישום חוק יסוד יש אלמנטים של מידתיות ואיזון ולא חייבים לפרשו כ”הכל, כאן ועכשיו”. את הזכויות החברתיות יממשו בכפוף לאילוצים תקציביים ולמימוש הדרגתי, אך אילוצים אלו אסור שיפעלו כחסמים כנגד ההכרה המהותית בזכויות חברתיות.
כדי להתמודד עם הדרישות שהעלתה תנועת המחאה הקימה הממשלה את ועדת טרכטנברג. אך המבחן של ממשלה הוא לא בהקמת ועדות, אלא בקבלת החלטות ובהצבעות.
הממשלה נכשלה בהצביעה נגד הצעת החוק אמש במליאה, כאשר רק שעות ספורות קודם לכן החליטה לבנות בשטחים כ”תג מחיר” על כך שארגון אונסק”ו קיבל את הפלסטינים לשורותיו. כך מתגלה במלוא כיעורו סדר העדיפויות שלה: כן לכיבוש, לא לצדק חברתי.


