מזה זמן מה אני חש שבעתיד הקרוב עובדים יאלצו לשלם למעסיקיהם כדי שאלו יעסיקו אותם. מן עולם הפוך שכזה. לא רק שמעסיקים אינם משלמים את אשר נדרש מהם (40% לא משלמים שכר מינימום על פי עודד טירה), הם אף מוצאים דרכים מדרכים שונות לחייב עובדים בקנסות על כל פעולה שאינה מוצאת חן בעיניהם. אתמול פורסם שחברות גובות אלפי שקלים מעובדים עבור הדרכה באם לא עבדו את התקופה שהתחייבו עליה. הדרכה הפכה למילת קוד לדרך נוספת לגבות תשלומים מן העובדים. בנקים, חברות סלולאריות ומוקדי שרות (ממש חברות מסכנות) עושים זאת יותר מאחרים. תמורת כמה ימי הדרכה הם יכולים לגבות אלפי שקלים, העסקה הכי טובה בעיר. קח עובד תן לא הדרכה של כמה ימים החתם אותו על חוזה העסקה לתקופה ארוכה, אם הוא עוזב כך אי אלו אלפי שקלים, ובא לציון גואל.
אחרי שופרסל גם ב”גולף” יוצבו כסאות, איזה הישג למדע ולטכנולוגיה, לעומת זאת בסופרפארם עדיין נותנים שרות בגובה העיניים. נכון שכאשר מסתכלים על מצבם של עובדים זה אינו נראה הדבר החשוב ביותר, אבל הצורך להתעסק בו מראה עד כמה זקוקים העובדים לכח ארגוני כדי להגיע להישגים אפילו בדברים הפשוטים ביותר.
עוד נושא שעלה לכותרות בעקבות פעילות ההסתדרות הוא המאבק בנושא זכויותיהם של מלצרים, סטודנטים הפגינו מול מסעדה באשדוד. יהיו שיטענו שיש עובדים במצב גרוע יותר, מה שנכון, אבל באותה עת גם למלצרים ומלצריות יש זכויות. אולי יש לנו פה בעיה של דרך פעולה. מצבם של עובדים בישראל בכי רע ועל כן יש צורך בפעולה מקיפה כדי לשפר מצב זה. דרך אחרת היא לבחור כל פעם נושא אחר כדי להתמודד עם בעיות עובדים ספציפיות. נראה לי שפעולה מקיפה לעת הזאת אינה אפשרית במסגרת הפוליטית והחברתית הקיימת, ואולי דווקא הפעולות הממוקדות יעשו משהו, הלוואי.