המילון הפוליטי מתעדכן

בכל זאת קיימים קווי דמיון בין גל המחאה העכשווי בישראל לזה ששטף מספר מדינות ערביות. אך במקביל יש הבדלים משמעותיים שאין לפסוח עליהם. נקודת שוני מרכזית היא העובדה שהמחאה בישראל מתרחשת בצילה של דמוקרטיה סבירה, ליהודים לפחות, ולעת עתה. נקודת שוני אחרת קשורה בעובדה שהמחאה בישראל מכוונת לתיקון עוולות השיטה, ולהגן בעיקר על זכויות חברתיות שנרכשו עם הזמן, בעוד שבמדינות ערב המחאה מבקשת להגן על זכויות פוליטיות בסיסיות שהופקעו עם הזמן.

באשר לקווי הדמיון, הם קיימים במרחב ההתרחשות, הסיבות המחוללות וזהות המחוללים. ראוי לציין למשל, שהמחוללים את הגל כאן ושם הם כוחות שאינם מאורגנים על-פי הדרך הישנה, כלומר במפלגות, אלא על פי קודים של החברה האזרחית. מבחינה זו, שם וגם כאן, המחאה מבטאת ערעור כפול, הן על השלטון והן על האופוזיציה וארגוניה. זוהי עוד עדות לקץ המפלגות במבנה הקלאסי, הנצפה כתופעה כלל עולמית.

יתירה מזאת, השיח של המחאה הערבית מהווה אלטרנטיבה לשיח הפוליטי הקיים. גם כאן, ניתן להתרשם שגל המחאה מתפתח מעבר למילון הפוליטי הישראלי שהלך והצטמצם הן בפי הימין הדורסני – הוא הרי כלל לא זקוק למלים מרוב כוח ושכרון כוח –  והן בפי החוגים הליבראליים שנדחקו לקרן זווית והשמאל שכמעט ונעלם.

בשתי הזירות, הערבית וכאן, מה שהניע את המחאה זו התחושה הכפולה של אין מוצא, ושאין מה להפסיד יותר. כאן ושם, אנשים הגיעו לקץ היכולת לסחוב את “המצב” על הגב כגיבנת. התברר להם שאין מוצא מהדרך בה מובילה אותם ההנהגה. תחושה כאילו נבצר מהם להמשיך את חייהם שנתקעו לרגלי חסמים אימתניים מזוהים ולא מזוהים. תחושה זו הובילה לרעותה, שאין עוד מה להפסיד והגיע עת היציאה להחזיר את החיים למסלולם.

במדינות ערב, תמיד ניסו המשטרים להצדיק היעדר זכויות פוליטיות וחירויות במצב העימות עם ה”כובש הציוני” או עם האימפריאליזם או לחילופין – עם שניהם יחד. גם כאן, הקריבו חלק משמעותי של הטוב הציבורי ושל זכויות חברתיות על מזבח “ביטחונה של ישראל”. שם וכאן, דרשו מהחברה ומבניה להקריב קורבנות יקרים למען העמידה במבחן העימות המתמשך והאויבים האמיתיים והמדומיינים.

שם הקריבו את אשר היה להם בדוחק או שלא היה כלל, זכויות וכבוד אדם בסיסי, וכאן הקריבו את אשר רכשו בחסותה של מדינת הרווחה, זכויות חברתיות ורשת ביטחון סוציאלית ומערך תמיכות ממשלתיות. שם, נכנסה המדינה לוורידי האזרח עד ביטול האזרחות וכינונה של מונרכיה, ואילו כאן נסוגה המדינה לאחור לטובת שוק פרוע וכלכלה חזירית וכינונו של משטר הטייקונים, סוג מפותח יותר של מונרכיה!

שם נאבקים כדי ליצור יש של שכבות ביניים מהאין, וכאן נאבקים על מה שנשאר מאותן שכבות. שם, השלטון גרף את כל ההון, וכאן קנה ההון את כל השלטון. שם נשארו האנשים בלי כסף ובלי זכויות, וכאן נותרו האנשים עם זכויות וללא כסף לממשן.  שם, מרוב לאומנות לא הצליחו ליצור בית ואילו כאן, הבית הלאומי הפך ללאומני והותיר רבבות חסרי קורת גג.

סבורני, שהעובדה שיש במחאה המתרחבת משום שיח חדש, מאתגר ובלתי צפוי, מעידה על כשלון המנהיגות שם וגם כאן בהבנת המתחולל מול עיניה. שם בעיקר, אבל גם כאן, חשבו קברניטי המדינות שאם יחלקו סוכריות, ספינים תקשורתיים, תוכניות המושתתות על מלל שחוק ומרוט, הבטחות לשינויים מיידיים, מניפולציות של הפרד ומשול, הם יוכלו להכיל את המחאה ולשכך את הלהבות. זה בשלב הראשון של התגובה.

בשלב השני, נראים הקברניטים גם כאן כאחוזי תזזית והיסטריה. נותר רק לקוות שהוראותיו של מפכ”ל המשטרה, יוחנן דנינו, לשוטריו בצהרי יום חמישי לא יבשרו את הבאות ביחס לבחירות שייעשה השלטון בישראל למול המוחים בכיכרות. דרכו של שלטון נוטה על-פי רוב להתפתות ולהפעיל את כוחו מול הגורמים המפרים את השגרה, הלא צפויים והמערערים. ולכן, לא מן הנמנע, שידה של המשטרה תכבד יותר בכיסוי של מכבסת המלים העוטפת את האגרוף הקפוץ השש לחבוט! במדינות ערב הדבר לא סייע אף לברוטאלי שבהם, לעריץ מדמשק. אני סבור שהדבר לא יסייע גם כאן.