הצהרה של כלכלנים אמריקאים מובילים

בפוסט הקודם איציק הפנה להצהרה של כלכלנים אמריקאים מובילים למען זכות ההתארגנות של עובדים וחתימה על הסכמים קיבוציים. למטה מופיע תרגום ההצהרה של הכלכלנים ושמותיהם, כמה מהם חתני פרס נובל לכלכלה. אני מניח שאם הצהרה כזו הייתה מוצגת בפני פרופסור לכלכלה ישראלי מצוי או בפני הליצנים הפונדמנטליסטים המכונים במקומותינו פרשנים ועורכים כלכליים ישראליים בכירים, הם היו טוענים שמדובר במסמך שחובר על ידי תימהונים חברתיים שאין להם מושג בכלכלה, מסמך המנוגד לעקרונות השוק החופשי, שיצמצם את הגמישות התעסוקתית, יגביר את האבטלה, יפגע בצמיחה, יפר את זכויות הקניין וחופש העיסוק של המעסיקים וימוטט את המפעל הציוני.

“המגזר הפיננסי, שעל התמוטטותו דווח לאחרונה בהרחבה אמצעי התקשורת, אינו המגזר היחידי בכלכלה האמריקאית הנמצא במשבר עמוק. המוסדות המרכזיים של שוק העבודה גם הם כשלו, מוסדות אלו יצרו מצב בלתי רגיל ובלתי בריא שבו השכר לשעה של עובדים אמריקאיים קפא בעוד שפריון העבודה שלהם זינק. אכן, משנת 2000 עד 2007 ההכנסה החציונית של משק בית בגיל העבודה ירדה ב 2000 דולר, ירידה שהיא חסרת תקדים. באותה עת, כל פירות הצמיחה הכלכלית הלכו למספר קטן של אמריקאים עשירים. סיבה חשובה למעבר משגשוג בעל בסיס רחב לגידול באי השוויון היא השחיקה ביכולתם של עובדים ליצור איגודים מקצועיים ולשאת ולתת באופן קיבוצי.

תגובה טבעית לעובדים שאינם מסוגלים לשפר את מצבם הכלכלי היא ליצור איגודי עובדים על מנת לשאת ולתת על חלקם ההוגן בכלכלה. הרצון הזה בא לידי ביטוי בסקרים שנעשו לאחרונה. מיליוני עובדים אמריקאים – יותר ממחציתם אינם בעמדות ניהול- אמרו שהם מעוניינים בארגון עובדים במקום עבודתם.

למרות זאת רק 7.5% מהעובדים בסקטור הפרטי מיוצגים על ידי ארגון עובדים, ובכל שנת 2007 רק 60,000 עובדים זכו להיות חברי ארגון עובדים באמצעות הליך בחירות שמחייב המימשל. מה מסביר את הפער הזה?  הבעיה היא שהליך הבחירות שנתון לפיקוח של ה National Relations Board הפך להיות שנוי במחלוקת ומר, וההנהלות פועלות במלוא המרץ להרתיע עובדים מלהצטרף לארגוני עובדים, לעיתים תוך הפרה של חוקי העבודה. עובדים המצדדים בארגון עובדים מאוימים ולעיתים מפוטרים, וכמעט ואין להם סעד משפטי יעיל. וגם כאשר העובדים מתגברים על הלחץ של המעבידים ומצביעים לטובת הקמת ארגון עובדים, הם מצליחים לחתום על הסכם קיבוצי רק בשליש מן המקרים וזאת בשל התנגדות המעבידים.

על מנת לתקן את המצב הזה, הקונגרס בוחן הצעת חוק בשם בחירה חופשית של העובדים – The Employee Free Choice Act. חוק זה יגשים שלש מטרות:  הוא יעניק לעובדים חופש בחירה באמצעות חתימה של רוב העובדים ליצור ארגון עובדים, או באמצעות הליך בחירות על פי National Labor Relations Board. הוא משלש את הפיצויים הנזיקיים שיוטלו על מעבידים שמפטרים עובדים התומכים בארגון עובדים וגם על מעבידים המפרים חוקי עבודה. החוק יוצר הליך המבטיח שלעובדים שהתארגנו לארגון עובדים חדש יש סיכוי הוגן לחתימה על הסכם קיבוצי באמצעות קיום הליך בוררות במקרים שלאחר 120 ימי משא ומתן לא נחתם הסכם קיבוצי. חוק הבחירה החופשית של העובד ישקף טוב יותר את רצונות העובד מאשר “המלחמה הנוכחית על ייצוג”. החוק גם יצמצם את חילוקי הדעות וחוסר האימון שמלווים לעיתים את הליך הבחירות במערכת יחסי העבודה כיום. הגאות אכן מרימה את כל הסירות מעלה אולם זאת רק כאשר המשא ומתן בין העובדים להנהלה נעשה על בסיס תנאים שווים. בעשורים האחרונים מרבית כוח המיקוח היה בידי ההנהלה. המיתון הנוכחי יחליש עוד יותר את כוחם של העובדים לשאת ולתת כיחידים. יותר מאי פעם, עובדים צריכים לפעול ביחד.

הצעת חוק הבחירה החופשית של העובד אינה תרופת פלא, אולם היא תחזיר את האיזון לשווקי העבודה שלנו. ככלכלנים, אנו מאמינים שהעצמת עובדים במקום העבודה הוא צעד קריטי חשוב בבנייה מחדש של הכלכלה וחיזוק הדמוקרטיה שלנו”.

Henry J. Aaron                                                            

Brookings Institution

Katharine Abraham

University of Maryland

Philippe Aghion

Harvard University

Eileen Appelbaum

Rutgers University

Kenneth Arrow

Nobel Laureate in

Economics

Stanford University

Dean Baker

Center for Economic Policy

and Research

Jagdish Bhagwati

Columbia University

Rebecca Blank

Brookings Institution

Joseph Blasi

Rutgers University

Alan S. Blinder

Princeton University

William A. Darity

Duke University

Brad DeLong

University of Calif. – Berkeley

John DiNardo

University of Michigan

Robert H. Frank

Cornell University

Richard Freeman

Harvard University

James K. Galbraith

University of Texas

Robert J. Gordon

Northwestern University

Heidi Hartmann

Institute for Women’s Policy

Research

Lawrence Katz

Harvard University

Robert Lawrence

Harvard University

David S. Lee

Princeton University

Frank Levy

Massachusetts Institute of

Technology

Lisa Lynch

Brandeis University

Ray Marshall

University of Texas

Lawrence Mishel

Economic Policy Institute

Robert Pollin

University of Massachusetts-

Amherst

William Rodgers

Rutgers University

Dani Rodrik

Harvard University

Jeffrey D. Sachs

Columbia University

Robert M. Solow

Nobel Laureate in

Economics

Massachusetts Institute of

Technology

William Spriggs

Howard University

Joseph E. Stiglitz

Nobel Laureate in

Economics

Columbia University

Peter Temin

Massachusetts Institute of

Technology

Mark Thoma

University of Oregon

Lester C. Thurow

Massachusetts Institute of

Technology

Laura Tyson

University of Calif.- Berkeley

Paula B. Voos

Rutgers University

David Weil

Boston University

Edward Wolff

New York University