הרצחת, ירשת וגם גידרת

מסיבות פרוזאיות למדי, זכינו בלילה במלון חוף נחשולים. נסענו צפונה בלב חצוי. מצד אחד, לא בכל יום מזדמנת לנו חופשה פסטורלית (טוב, לא ממש חופשה, רק כמה שעות של הפוגה מהשגרה) במרחק נסיעה קצרה. מצד שני, לנפוש באתר נופש של קיבוץ, עם כל המטען הגנטי הכרוך בזה (חמסנות האדמות, קהילות של יפי תואר מאחורי שערים סגורים, ההשתלטות על משאבי טבע, ועדות הקבלה, הטובות המפליגות מהמדינה לאורך השנים) – איך אפשר ליהנות ככה, אפילו באופן אירוני? ואכן, עם רדת החשיכה והשקט המטריד שפשט במרחב החד-קומתי, נתדכדכו נפשותינו, והסיסמה ״די לקיבוץ״ קרמה עור וגידים.

הכניסה למלון החוף של קיבוץ נחשולים עוברת דרך שער צהוב, כמובן. השערים שנעשו נפוצים עד מאד בנופי ישראל, מסמנים בברזל את קו הגבול בין בני המזל שנהנים מאקסקלוסיביות, מחוף פרטי או מחתיכת נחל נאה שזורם לו בלב היישוב, לבין דלת העם שעל מנת ליהנות משכיות החמדה האלה צריך לשלם לבעלי הבית הבריוניים. לילה במלון חוף נחשולים עולה בין 650-850 שקלים, תלוי בעונה, ובתמורה מקבלים חדר צנוע במרחק הליכה מהים. לילה בחדר בוטיק כמו זה שאליו שודרגנו (לא מאהבת מרדכי – החדרים הפשוטים בשיפוצים) עולה כ-1,500 ש”ח. אין לנו ניסיון רב מדי בחופשות ונופשים מהסוג ה״מפנק״, אז לא נוכל לאמוד את רמת החדר לפי סטנדרטים לאומיים או בינלאומיים – אבל אפשר לומר שהוא היה מעוצב בסגנון ארצישראלי כעור ברמת גימור גבוהה, כולל עוגיות מרציפן ושוקולד עם שבבי שקדים שהמתינו על השולחן. אה רום וית׳ אה וויו.

בשטחי הקיבוץ מצויים למעלה מ-150 חדרי אירוח ברמות יוקרה משתנות, בהם כאלה עם בריכה פרטית או בריכת אינפיניטי המתאחדת עם קו המים. כמו כן מתקיימים בו אירועים לחברות ולפרטיים, חתונות, בר מצוות. בערב הגעתנו, למשל, נערכה חתונה, ובין השבילים שהובילו לאירוע נצפו הרבה נשים לבושות לבן. שברנו את הראש איך ייתכן שנשים מפרות את החוק הלא כתוב ולובשות לבן לחתונה. למחרת התברר שזו הייתה חתונה נחמדה של זוג הומואים. אחרי לילה בחברת ביבי באו״ם התעוררנו ישר לארוחת בוקר במסעדת החוף, השמורה לדיירי שכונת הבוטיק בלבד (אחת מאיתנו לא התאפקה ויצאה משם עם צנצנת ריבת דובדבנים אישית בכיס).

ככל שיכולנו לשפוט, נותני השירות במלון חוף נחשולים הם ערבים, למעט הפקידים בקבלה, הפנים של הריזורט – שם מקבלים את פניך בחולצות הוואי נותני שירות יהודים אשכנזים למראה, ייתכן שבני קיבוץ, לא בדקנו. מנין מגיעות המנקות, הטבחים, מפני השולחנות, הסבלים, עובדי המשק, האחראים על חלוקת המגבות בירידה לחוף הפרטי, גורפי החול? כל מי שבאנו איתו במגע מגיע מפורדיס, הכפר השוכן ממזרח – מרחק של כחמש דקות נסיעה ומרחק מנטלי רב לאין שיעור – והמאכלס כ-14,000 נפש על כ-4,000 דונם. לשם השוואה, בנחשולים מתגוררים פחות מאלף איש על שטח של כ-5,000 דונם. וכך, בחצר האחורית של הקיבוץ המרווח הנושק לים מתגוררים להם בצפיפות אלפי נותני שירות, חלקם צאצאים של מגורשי אלטנטורה, הכפר הפלסטיני שעל חורבותיו נבנו מושב דור וקיבוץ נחשולים.

זה כמובן לא עניין מקומי בלבד – הגיאו-פוליטיקה הישראלית מאורגנת סביב חצרות אחוריות מסוג זה – יהיו שוכניהן מזרחים, פלסטינים או מהגרי עבודה, בתוך תחומי הקו הירוק או מחוץ לו. ראו למשל את התגובות של תושבי הר אדר לאחר הפיגוע האחרון, יישוב שמתואר בוויקיפדיה ככזה ש״חלק מבתיו, בשכונה המכונה ׳שלב ב׳׳, קרוב לכפרים ברשות הפלסטינית, ורובו של היישוב מוקף בגדר ההפרדה״; בבחינת הרי היינו כל כך נחמדים לעבדים, אפילו שתינו איתם קפה. במקרה שלפנינו אין גדר או מחסומים מוחשיים, רק כביש מספר 4 התמים למראה, שמערבה ממנו מלבלב השפע.

בית המוכתר הפך לחדר האוכל

על אף הזרות שחשנו מלכתחילה בתוך כפר הנופש הזה שלא היינו מגיעות אליו מיוזמתנו, לא הרגשנו נוח ממרום מעמדנו כצורכות השירותים היהודיות לפתוח באיזה סמולטוק עם העובדות והעובדים על מה שמטריד אותנו – כמו איזה שתי שמאלניות מצויות – ולצפות שיתפתח דיון פוליטי נוקב. הם גם היו עסוקים למדי, אין צורך לציין. כך שמה שאנחנו כותבות כאן אינו מתבסס על שיחות אלא על המציאות האתנו-מעמדית כפי שאנחנו מבינות אותה. אבל שערו בנפשכם: לגור מרחק זעום ממחוזות שהיו אי פעם שייכים ומוכרים, ולשרת את מי שהפכו להיות במקומכם בעלי הבית, במדינה שעצם הדיבור על האסון שקרה למשפחה שלך נאסר על פי חוק. לבוא מדי יום למלון לנקות, לבשל ולכבס ליהודים שהפרוטה מצויה בכיסם, כדי שדבר לא יפגום ב”חוויית הנופש” של הבאים לזכך את נפשם בתכול הים התיכון. לעבוד אצל האדונים בנוף שנראה תמים אך לא רחוק מנקודת הזמן ההיסטורית הזו התרחשו בו טבח מחריד, גירוש ונישול.

על שאלת הטבח בטנטורה, היה או לא היה, נכתב רבות ואף התנהל בראשית שנות האלפיים משפט דיבה מתוקשר, שבמרכזו עמד מחקר של ההיסטוריון תדי כ”ץ. האחרון נתבע על ידי לוחמים מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני, שטענו כי הוציא את דיבתם בגרסתו על טבח שביצעו בכ-200 פלסטינים מטנטורה במאי 1948. במאמר שפרסם בשנת 2002 על פרשות כ”ץ וטנטורה בכתב העת “תיאוריה וביקורת”, מפרט ההיסטוריון ואיש מדע המדינה אילן פפה חמש גרסאות לאירועי טנטורה, כולל הגישה ההיסטוריוגרפית הממסדית, הגרסה הפלסטינית, זו של כ”ץ וזו של בני מוריס. בגרסה שמביא פפה בעצמו, על סמך שלל החומרים והעדויות הצולבות, של יהודים וערבים כאחד, הוא קובע כי “בטנטורה בוצע טבח מן הקשים ביותר במלחמת 1948”.

“הטבח בוצע בשני שלבים: הראשון, בהתקפת זעם ברחבי הכפר לאחר כיבושו; והשני, בהוצאה שיטתית להורג של נערים וגברים על חוף הים. למעשים אלו נלוו מקרים קשים של הפרדת ילדים מאבותיהם, הרג אבות אל מול בניהם, התעמרות בנשות הכפר, אולי אף מקרה אונס אחד, וביזה כללית של תכשיטים וחפצי ערך. אי אפשר, בהתבסס על החומר הקיים, לקבוע את מספרם המדויק של ההרוגים, אולם ניתן להעריך שמדובר בסביבות 200 עד 250 איש שנטבחו בדרך זו או אחרת.”

בהמשך מובאים תיאורים על קברי אחים ועדויות של יהודים כי היה טבח, כי היו קברי אחים, ואחרים שחזרו בהם. בסרטה של אבתיסאם מרעאנה, ״פראדיס – גן עדן אבוד״, מספרת היוצרת על אביה, שהשתתף כילד בן 12 בחפירת קברי אחים. האב מסרב לשתף פעולה בשיחה בטענה שאינו רוצה להיכנס לפוליטיקה. הדיבור על היסטוריה, הוא אומר, הוא פוליטי.

מאמרו של פפה חשוב ברמה המתודולוגית, משום שהוא עוסק בהיסטוריוגרפיה ובמעמדן של עדויות שבעל פה, שאינן מהימנות או אותנטיות פחות מתעודות כתובות, ואולי אף להפך. ברמה המושגית, חשיבותו היא בכך שהוא מציע לבחון את ההתרחשויות שלאחר מאי 1948 מתוך הפרדיגמה של טיהור אתני, וטוען שבמסגרת הפעולה הכוחנית של השלטון החדש במרכזי אוכלוסייה, טבח הוא חלק לא חריג ובלתי נפרד ממעשה הטיהור האתני, הכולל פעולות של סילוק וגירוש.

מתוך 64 כפרים ששכנו לפני 1948 בין תל אביב לחיפה, רק שניים מהם נותרו על תילם בשוך הקרבות. הישיבה היום ברצועת החוף הפרטית והמסוכסכת הזאת לא ממש מאפשרת התענגות או נחת, כשההיסטוריה העקובה מדם נלקחת בחשבון, אם נכתבה על ידי כ”ץ או פפה, מוחמד נימר אל ח’טיב, וליד ח’אלידי או אפילו על ידי הממסד הציוני. מאות הגופות של הפלסטינים, שיירות המגורשים, השכול והאובדן הם חומרי  היסטוריה עוכרת שלווה, שהאינדוקטרינציה הציונית המופעלת על אזרחיה היהודים, דואגת לשכן במקרה הטוב בשולי התודעה, ובמקרה הרע להכחיש ולהשכיח. וזה למרות שכמה מטרים ממך, כמעט בכל מקום ואתר, ניצבות חורבות, כאילו כחלק מתפאורה של עולם בתולי ומוזיאלי. “בית המוכתר של הכפר שימש כחדר האוכל בקיבוץ״, נכתב ביבושת בוויקיפדיה. ממש עם ללא ארץ, ארץ ללא עם.

בספרה “בצדי הדרך ובשולי התודעה” כותבת נגה קדמן כי לאחר כיבוש הכפר אלטנטורה, נשלחה קבוצת יוצאי הפלמ”ח להחזיק במקום כחיל מצב והקימה בו את קיבוץ נחשולים. “במשך שלוש השנים הראשונות גרו אנשי נחשולים בבתי הפליטים הפלסטינים, ובשנה הרביעית החלו בבניין אתר הקבע של הקיבוץ, מצפון-מערב לכפר. אנשי הקיבוץ קצרו בראשיתו גידולים שעיבדו תושבי אלטנטורה.” היא כותבת כי תושבי הקיבוץ תיארו את תנאי המגורים שלהם בטנטורה כקשים וכינו את המקום בכתביהם “חורבות הכפר העלוב והמלוכלך”, וה”כפר הזה, שאין בו שום דבר כפרי, לא דשא, לא עץ ולא פרח”.

מה קרה ליושביו המקוריים של הכפר? על פי קדמן, לאחר 23 במאי 1948 נשלחו הגברים של הכפר במשאיות למחנות שבויי מלחמה ועבדו פרק זמן בעבודות כפייה. חלקם נשארו במחנות שנה וחצי. הנשים, הזקנים והילדים גורשו לכפר הסמוך פורידיס במשאיות. ביוני 1948 היו בפורידיס 1,004 פליטים, רובם מטנטורה. אחרי שלושה שבועות בפורידיס גורשו הפליטים, שהיו אמורים להיות אזרחי המדינה, לטולכרם, באמצעות 30 אוטובוסים של אגד. חלק מתושבי הכפר הגיעו גם למשולש.

״פליטי אלטנטורה הותירו את רוב רכושם מאחוריהם, בבתיהם״, כותבת קדמן. ״מאמר בעיתון ישראלי דיווח אז שבבתים היו שטיחים, ארונות בגדים מודרניים, כלי פורצלן מעודנים וכלי זכוכית יקרים, ושאדמת הכפר פורייה, עם יבול מצוין. רוב רכושם של הפליטים נבזז בידי אנשי הצבא הישראלי ותושבי זכרון יעקב, עוד בטרם התיישבו אנשי נחשולים במקום.”

לעבור את השער הצהוב

נכנסנו למים העמוקים והשלווים, נצבטנו בידי דגיגים עיקשים, יצאנו, ישבנו על החול, הסתכלנו על בתי הקיבוץ הצופים אל הים, וניסינו להבין איך גזל אחד הכשיר בהמשך עוד גזל מתמשך – השתלטות על חופים שאמורים היו להיות ציבוריים. רצינו להיכנס לקיבוץ ולבקר ב“מוזיאון המזגגה”, מפעל לייצור בקבוקים שהקים הברון רוטשילד ב-1891 ליקבי זכרון יעקב וראשון לציון. אבל השומר לא הסכים לתת לנו לעבור בשער. “אנחנו רק רוצות לראות את הקיבוץ,” אמרנו לו במתק שפתיים. “כן,” הוא השיב בחוסר אמון, “זה מה שכולם אומרים, ואז נכנסים לחוף הפרטי”. כבר עמדנו להסתובב אבל פתאום התעשת השומר ופתח לנו את השער.

המוזיאון היה סגור, השבילים שוממים למדי, קשישה על קלנועית נזפה בנו על מהירות הנסיעה (20 קמ”ש), קלישאה של קיבוץ. ראינו את בתי היופמיזם המכונה “הרחבה”, כמוהם נפוצים בכל קיבוץ ומושב. פה מרחיבים ומלבלבים וביישובי הערבים נחנקים מצפיפות בין היתר עקב אי-התאמה של תכניות המתאר. צדק פואטי, אם בכלל ייתכן, יהיה בסירוב אזרחי לקבל את התנאים הבריוניים שמציבות בשטח כל אותן קהילות מסוגרות שזכו בחינם באוצרות טבע, וגורפות מהם מיליונים (תכפילו הכנסה ממוצעת של 1,000 שקל ללילה כפול 152 חדרים בדרגת עלות משתנה פלוס חתונות ואירועים של חברות שונות).

החמדנות הזו אינה יודעת שובע, ולמה שתדע? סוס מנצח לא מחליפים. רק לאחרונה נדחתה תוכנית בנייה מפלצתית של שלושה כפרי נופש באזור חוף נחשולים, שהייתה מעשירה את קופת הקיבוץ בממון רב ומצמצמת בהתאמה את הזכויות על החוף לשאר האזרחים, לכולנו, אזרחים סוג ב’ או ג’ במדינה שמעדיפה את בניה מלוחי ארץ, יפי בלורית ותואר. יושבי הקיבוצים ממשיכים להתרווח, וגם אם כשלו ונפלו כלכלית, תמיד תהיה המדינה שתעמוד לצידם בשעת מצוק, ותארגן הסדר מיטיב – כזה שבעיירות הפיתוח ניתן רק לחלום עליו. בעוד בקיבוצים נולדים בנים, נכדים ואף נינים ממשיכים, הזוכים לבנות את בתיהם ב״הרחבה״, בשאר כנפות הארץ נמקים מועמדים בהמתנה לדירות הדיור הציבורי, והאחרים יכולים רק לחלום על משכנתא או שכר דירה מפוקח.

הזעם על אי הצדק שבהעדפתה הניכרת של המדינה את בני הקיבוצים אינו חדש. “בג”צ הקרקעות” שהוגש על ידי הקשת הדמוקרטית המזרחית בשנת 2001, עסק בהבדלים מפלים אלה בין אזרחים מסוג וצבע אחד לבין האחרים. הקשת אמנם זכתה בעתירה, אך מאז נחקק חוק ההסדרים והמצב לא השתנה לטובה. כתב משה קריף לפני שש שנים כאן באתר:

“עשור כמעט מאז הבג”צ ההוא, וכעת מאפשר בית המשפט העליון לתושבי הקיבוצים לרכוש את דירותיהם ולהוונם תמורת אחוזים מסוימים, ואילו לתושבי המושבים מתיר בית המשפט העליון לבנות על חלקתם מספר דירות ולמוכרן בשוק החופשי. כך מאפשרת מדינת ישראל לבני המושבים לקבל מתנת חינם ששוויה הכלכלי עצום, בעוד אלה שנולדו במקום אחר צריכים לייגע את חייהם, לקחת משכנתא פראית ומשעבדת רק כדי להגיע למינימום קורת גג נדרשת. כל זאת גם בשעה שאנשי הדיור הציבורי לא ראו ולו לרגע אחד את מימוש חוק הדיור הציבורי.”

ברוח חג הסוכות והאושפיזין הנהוגים בו, אנחנו קוראות לייסד בזאת את ״יום ההסתננות לקיבוצי ארצנו״. לשים על המפה את מה שקורה ממילא על אפם ועל חמתם של המתגדרים, ולהיסחף אחרי מי שסללו את הדרך לקפיצה מעל הגדר לכדי תנועה עממית של אורחים לא קרואים באחת מההתיישבויות הללו, היורקות בפרצופינו במשך עשורים רבים. אקטיביסטים, תושבי עיירות הספר, צאצאי מגורשים, כל מי שמבינה שאנחנו חיים באנומליה ושבכל מקום אחר בעולם כפרים ויישובים קטנים נבנים מסביב לעיר גדולה שאליה מגיעים לעבוד, ואילו כאן, הקיבוץ – כבן המועדף של המדינה – היה למעסיק המרוויח של תושבי עיירות הפיתוח או הכפרים הערבים המקיפים אותו; כל מי שמבין שזה לא ייתכן שבלבו השופע של קיבוץ ניר דוד זורם לו נחל מעתיר, שאין לשאר ברואי האדמה הזו רשות לשכשך במימיו; כל מי שאינם עיוורים להבדלי הצבע והלאום המעבים את הגדרות ומהדקים את קווי הגבול.

אנחנו קוראות לכם: קומו, עורו, עברו את השער הצהוב.