Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
חלום ליל יולי
בלילות הקיץ החמים, שום דבר לא קורה. לא נכון. עובדה! החזאי טען שהטמפרטורה תהיה 31 מעלות אך נרגיש כמו 39 ואפילו 41. אמנם המזגן עבד מסביב לשעון אך הלחות התפשטה על הגוף מלמטה למעלה, מקצות האצבעות ברגליים, והגיעה אט אט לקצה השני של הגוף. וכאשר אגלי הזיעה כבשו כל חלקה טובה במצח, שוב ניצבתי מול אותה דמות מוכרת. הוא הציג את עצמו כמו”ל עיתון.
תווי פניו המטושטשים רק הקלו עליי לזהות אותו כפי שחפצתי. למעשה כבר נפגשנו לפני חודשים, אולי אחרי חצות. אז הוא ניצב ממש במשרדי והאיר פנים: “אתה חייב לעזור. קח את עריכת העיתון. אתה המענה המוחץ לכל המלעיזים עליי על שמכרתי חמישית מהעיתון לניקולאייב“.
לא היה זמן למו”מ. הוא היה לחוץ וחששתי פן אחמיץ אותו. “ותיתן לי יד חופשית?”
“לגמרי”, קצר אף המו”ל והתאייד לו בין קורי הלילה.
“אבל מה יהיה עם ניקולאייב?”
“הוא חתם על מסמך שלא יתערב”. הדממה שלי כנראה הזמינה הסבר: “מילה של כבוד זו מילה אצלם! גם בלי חתימה, הייתי מאמין לו”.
למחרת הבאתי את חבילת השינויים למערכת: מוסף העיתון של סוף השבוע חזר להיות מחולק למנויים ביום חמישי, הכרזתי על חנינה לא פורמאלית לפליטי הארץ, חידשתי את המדור החברתי, צמצמתי את מצבת כוח האדם בכלכלון, הכפלתי את חטיבת האינטרנט, ועוד ועוד. הרוח החדשה העסיקה וגם הטרידה את הברנז’ה. שמי ותמונתי התנוססו בכל מדורי התקשורת.
והנה שוב כעבור חודשיים ואולי דקותיים, המו”ל ניצב שוב לפני, הפעם במשרד המערכת הממוזג, וכאז גם הפעם הוא פותח באותן מילים.
“אתה חייב לעזור”!
“ניקולאייב?” ניחשתי כמי שחזה לפני חודשים את מה שבפי המו”ל.
“כפי שהתפרסם ובהבלטה נבזית בכל העיתונים, בקשת הסגרה של ניקולאייב מרוסיה הגיעה לפני שבוע.”
“זה לא חדש. כל הזמן רוצים לשים יד עליו,” ניסיתי להבין לסערת הרוח של מו”לי.
“יש לבקשת הסגרה נספח בלתי כתוב: פוטין מוכן לעיין מחדש בסוגיית איראן וכל הצדדים במזרח התיכון. הם רוצים את ראשו בכל מחיר. ניקולאייב או אחמדינג’אד – זוהי השאלה?”
“ובכן?”
מו”לי בחר להתיישב אך דיבורו היה מהוסס ומקוטע. ברור היה שהוא מתלבט כיצד להתנסח. “אנשי הלשכה של ראש הממשלה ישבו אצל ניקולאייב”!
“נו, מה חדש? ניקולאייב רגיל להיפגש עם שועי הארץ.”
“הם הציעו לו עסקה שקשה לו לסרב: ראש הממשלה מוכן להתעלם מבקשת ההסגרה של הרוסים ולוותר על טובתם, בתנאי שניקולאייב ימתן את הקו של העיתון.”
האלם שתקף אותי התפרש כנראה כראוי לטיפול נמרץ.
“מה יכולים לעשות? המצב הולך ונעשה גרוע יותר מדי יום ומדי שבוע. נוחי כבר מחלק ‘מעריב’ חינם לכל הקונים בשופר-סל”, המשיך המו”ל לסקור את המצב. “ניקולאייב נדיב מאד. הבטיח כפיצוי עוד 12 מיליון שקלים והתחייב שימשיך להזרים חמצן, כמובן כל עוד הוא חופשי ונשאר בארץ.
“לא חייבים לבקר כל הזמן. יש לממשלה גם הישגים. מדוע לא לאזן? תכניס יותר מאמרי דעה משל חוקרי מכון שלם. תן לח”כ אופיר אקוניס ולח”כ מירי רגב טור שבועי ולעומת זאת, תדלל את המאמרים של יוסי שריד וגדעון לוי. אולי אפשר להקפיא את עמירה הס ולהוציאה לחופשה של שלושה חודשים? תכניסו יותר טוקבקים יזומים ותומכים בממשלה. בעצם, אתה יודע מה לעשות.”
ככל שהאריך בדבריו, הצללית של המו”ל הלכה ונמוגה בין אגלי הזיעה אשר הקיצוני. רק אז הערכתי את התכונה המופלאה של חלום שנקטע באיבו.
הכותב הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. ספרו “סדר יום: תקשורת, חברה, פוליטיקה”, מופיע בימים אלה בהוצאת רסלינג
