חרדים לטוב הכללי
עו”ד יעקוב וינרוט, חבר ועדת טל, אמר בשבוע שעבר ברב-שיח שנושאו גיוס החרדים לצה”ל: “הבעיה של החילונים היא לא לגייס את החרדים אלא איך להעלים את התופעה הנוראה הזו. הצורך להעלים את החרדים רוכב על שני בסיסים: הצורך לשנוא האת ה’אחר’ והשני, הצורך להציב ‘אחר’ איום ונורא כדי לשנוא אותו (…) בציבוריות הישראלית, אם אתה שוטף את החרדים ומכה בהם אתה מתקדם. את הכרטיס הזול ביותר למועדון הקדמה אתה משיג בזה שאתה מכה בדתיים. אם אתה רוצה להסביר כישלון פוליטי- אתה מסביר את זה בחרדים”. עוד הצביע וינרוט על האידיאולוגיה הציונית והרצון להיפרע מ”היהודי הגלותי” כגורם המרכזי לקוצר הרוח כנגד החברה החרדית, וטען שכל הדיון על נושא הגיוס אינו אלא כסות לו ודמגוגיה זולה. הפיתרון, לדבריו, נעוץ ביצירת פשרה תוך הידברות בין שני המגזרים – ולא בכפייה.

צודק לחלוטין וינרוט. הנה, באותו היום ממש (09.05) פירסם ירון לונדון טור דעה ב”ידיעות אחרונות” הקורא “לכווץ את החרדים”, באופן המחזק את העובדה שבקרב ה”נאורים/ות” דורשי/ות צדק חברתי וחיזוק הדמוקרטיה הישראלית קשה עד בלתי אפשרי למצוא קריאה לניסוחו של “טוב כללי” המשותף לכולנו. סיבה מקלה אפשרית לחוסר הסובלנות והעדר הרצון להכיל שונות הביא “אור החיים”, רבי משה בן-עטר זצ”ל: “מקוצר רוח – אולי כי לצד שלא היו בני ישראל בני תורה [אלו הטוענים שמחזיקים בה וגם החילונים – מ”ש] לא שמעו, ולזה ייקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם. ומעבודה קשה-טעם אומרו ומעבודה, זה יגיד כי מלבד צער העבודה עוד היה להם קוצר רוח. והטעם, בראותם כמה כבדה עליהם המלאכה קצרה נפשם, מלבד צער העבודה (אור החיים לרבי חיים בן משה בן עטר, פרשת שמות, פרק ו, פסוק ט, ממזרח שמש).
הרב הכיר בעובדה שכאשר נוצר עול כבד בא גם קוצר רוח, ובימינו אנו אכן עדים לכך. העבודה הקשה והנשיאה במרבית הנטל הציבורי מכריעה רבים מהחילונים לבקש פיתרון חסר סובלנות וקיצוני שאין בו מקום לפשרות (מקרה שירת הנשים, למשל). מלבד העובדה שפיתרון חד-צדדי כזה אינו מעשי הוא גם עומד בניגוד גמור להלכות אסור ומוסר בדמוקרטיה, שכן מהו “טוב כללי” אם לא נכונות לפשרה בין מערכות ערכים ותפיסות מנוגדות. סקירה חטופה בחקר הדמוקרטיה הרי תגלה מודלים רבים המנסים להידרש לכך, ואילו אצלנו דיון ציבורי (ולא רק אקדמי) רחב על המודל הדמוקרטי המתאים לחברה הישראלית – אין.
“החרדים אינם מעוניינים בדמוקרטיה”, “לא נשב יחד עם מי שנשמע לרבנים ולא לצו מצפונו”, תשובות כאלו ודומות תהיינה לרוב הסיבה שבגינה לא יהיו מוכנים דמוקרטים חילונים לפשרה, שכן אליבא דלונדון וחבריו “טוב כללי” אינו אלא זה המקובל עליהם בלבד (חברתית, כלכלית וכן הלאה). אל מול אלה אציג מודל אפשרי אחד מתוך רבים ורק לשם המחשה כי הפוטנציאל אכן קיים. איימי גוטמן (“חינוך דמוקרטי”, 2002), עמדה על הקושי של הדמוקרטיה הליברלית להתמודד עם העובדה שרוב החברות המודרניות כיום הנן רב-תרבותיות והטרוגניות, ולכן נוטים תומכיה להכרעה דיכוטומית בעת מחלוקת שמקורה בדרישה להכרה שווה בהבדלים תרבותיים/אתניים/מגדריים וכדומה: קבלת ההבדלים על-ידי הפרטתם (כחלק מתפיסת העולם הדמוקרטית-ליברלית שמקומם של אלו בספירה הפרטית ולא הציבורית) או כלום. ממש כפי שרואים זאת “חסידי הדמוקרטיה” כלונדון.
לאלו מזכירה גוטמן כי חיים משותפים וניסוח “טוב כללי” יתאפשרו רק בחברה שבה מגיעים בני/ות הקבוצות החברתיות-תרבותיות השונות למשא ומתן על טובין חברתיים ממקום שווה, ותוך מחויבות לאי-דיכוי, לאי-אפליה ולהכרה ברב-תרבותית. על כן הציעה נוסחת פשרה ולפיה כל עוד הכרה ציבורית אין משמעה שימוש של קבוצה אחת בהבדלים אלו בכדי להצדיק פגיעה בזכויותיהם של קבוצות אחרות, וכל עוד משמעה הכרה בזכותם של יחידים לפעול בהתאם לערכי תרבותם כל עוד אינם מזיקים לזולת – הכרה זו היא לגיטימית. כל פתרון מדיר אחר אינו אלא כשל מוסרי של הדמוקרטיה הליברלית, חתמה. לטענתי, אם אנחנו חותרים להפוך ביום מן הימים לדמוקרטיה ליברלית, עלינו לאמץ עקרונות דומים ומשוכנע שנוכל למצוא רבים בציבור החילוני והחרדי כאחד שיוכלו להתחייב למציאת “טוב כללי” בהתאם להם, או לכל הפחות לראות בהם בסיס לראשיתו של דיון אודותיו (אבהיר רק שאני מאמץ בחום את נוסחת הפשרה, אך הדרך שהציעה גוטמן ליישמה אינו מקובל עליי כלל).
הסבב הבא במאבק החברתי הוא הזדמנות מצוינת להתחיל בכך. יעלו כאן וודאי שאלות רעיוניות וארגוניות לא פשוטות כלל (שירת נשים היא רק קצה הקרחון), אך אפשר גם אפשר למצוא פיתרון יצירתי לרובן. רק מעצם העובדה שקואליציית נתניהו-מופז לא תשנה מהותית את המדיניות החברתית-כלכלית-מדינית של הממשלה וכנראה אף תאיץ אותה, כדאי לנצל את הזמן הקרוב לקידום הקמת קואליציה נגדית מרובת מגזרים ורחבה, שתוביל ליצירת שינוי חברתי מהותי בישראל.
אכן חסרים לנו היום “בני תורה” משני הצדדים המסוגלים לפרש ולמצא את שביל הזהב בין שני המגזרים, והנה דרך אפשרית גם לחרדים ודתיים המעוניינים בכך: בהתייחסו לבעיות שהזמן גרמן (ויחסי דתיים/חילונים היא חתיכת בעיה כזו), מציג רבי חיים דוד הלוי ז”ל עמדה רבנית הנפוצה אצל הספרדים בעיקר, שיש להעניק לה הד בשיח והמחלוקת בין דתיים וחילונים. הרב התייחס בדבריו להתמודדות ההלכה עם עקרונות המתנגשים עמה וטען כי “מקום איתנו לשאול, כיוון שברור ביותר, שכל חוק או תקנה אינם יכולים להחזיק מעמד זמן רב מפאת השינוי בתנאי החיים, וחוק שהיה טוב לשעתו, אינו מתאים אחרי דור או יותר, וטעון תיקון או שינוי וכדומה, כיצד תורתנו הקדושה נתנה לנו חוקים ומשפטים צדיקים וישרים, מלפני אלפי שנים ואנו ממשיכים לנהוג לפיהם עד היום, ואף נמשיך עד סוף כל הדורות. כיצד קרה שאותם חוקים היו טובים לשעתם וטובים עד עצם היום הזה. אמנם ודאי שהקדוש ברוך הוא נותן התורה, הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ונתן לנו תורה שתתאים עד סוף כל הדורות, אבל ודאי שחובתנו להבין ‘כיצד’… ואם יעמוד להם לחכמי דורנו אומץ לבם ‘לחדש’ חידושי הלכה לאמיתה של תורה, בנאמנות מוחלטת לגופי ההלכה הכתובה והמסורה, תוסיף ההלכה להיות דרכו של עם ישראל עד סוף כל הדורות” (עשה לך רב, תל אביב: הועדה להוצאת כתבי הגרח”ד הלוי, 1986, כרך ז, סימן נד, עמ’ רל-רלחץ. כאן מתוך השיעור “גמישות ההלכה”, ממזרח שמש).
בתשובתו הרחיב הרב והראה כיצד כבר בתקופת משה רבנו, מקבל התורה ממקור ראשון, “חודשה” הלכתו על ידי אהרון אחיו כיוון שכבר אז הדבר נדרש (ראו שם). מכאן, השאלה אינה האם ניתן ליישב סתירות מהותיות אלא איך, ולענייננו האפשרות למציאת “טוב כללי” דמוקרטי וקיום משותף לדתיים וחילונים קיימת במסגרת המחויבות הדתית למצוא פתרון לבעיות שהזמן גרמן, ועתה נשאלת השאלה כיצד?
עיון בספרות רבנית דומה לזו שהצגתי, יחשוף פתרונות הלכתיים יצירתיים לשאלות מטרידות וקשות הנובעות ממפגש הדת עם המודרנה: האם ניתן לצרף יהודים מחללי שבת למניין; לאפשר לימודי חול ב”אוהלה של תורה”; כיצד להתמודד עם בן משפחה חוזר בתשובה או בשאלה; האם לסייע לחלש גם אם כופר בדת; היחס לזרים ועוד רבות אחרות. פעם אחר פעם חוזר בתשובות הרבנים לשאלות אלו אותו עיקרון מארגן לפיו “כולם בפנים”, כולם חלק מהקהילה ויש לעשות כל שניתן לשימור מצב זה. נכון, לעתים רבות ההתייחסות לחילוני היא כאל “תינוק שנשבה”, מעין סלחנות פטרונית היודעת שמצב זה הוא זמני וכי בבא העת גם זה יתקרב לתורה. אך בהינתן שיש בה הסכמה להכיל את החילוני בתוך הכלל היא נראית לי הגיונית ביותר כדרך לאפשר קיומו בתוכה מחד, והצורך לשמר את דרך הדת מאידך. אני סבור שכאן דווקא על הציבורים המסורתי (עליו אני נמנה, ושגם בו רבה הסלידה מהחרדיות) והחילוני לשאול את עצמם כמה שאלות ביקורתיות וחשובות:
• כמה מאיתנו מודעים בכלל לעיקרון המנחה דתיים רבים ש”כולם בפנים” ושיש למצוא דרך לשמר אותו ולא לעודד הפרדה? האם גם אצלנו עיקרון דומה?
• מדוע עיקרון חיובי זה המקובל על רבים בציבור הדתי לא מקבל ביטוי בתקשורת ובשיח החילוני? מדוע הכיסוי התקשורתי בערוצים חילוניים לרבנים ודבריהם יהיה שלילי לרוב, ואילו פסיקות רבות וחשובות בנושאים חברתיים שכה מעסיקים את כלל הציבור לא? (מר”ן עובדיה יוסף למשל, שרבים יודעים לצטט מפסיקותיו ואמירותיו “הדביליות” ואינם מודעים לפסיקותיו החשובות בנושאים חברתיים).

רוצה לומר, קיים בציבור הדתי והחרדי בסיס רחב ליצירת “טוב כללי” מאחד ולא מפריד ועלינו לחשוף אותו. אילו נלמד להכיר עמדות אלו נוכל, עם כל הקושי המנטאלי הכרוך בכך, להאמין שאמירות כגון זו של השר אלי ישי ל”הארץ” שלפיה תימצא נוסחת פשרה בנושא גיוס החרדים לצבא יש לה על מה להישען – ולא רק במובן הפוליטי הצר. אז אולי גם הכתב בעיתון שאינו חשוד באהדה יתרה לפוליטיקאים נתניהו, מופז או ליברמן, לא ימשיך בדרכו של לונדון וצידוד בצורך להיפרע מהחרדים (ועוד תוך מינויו של “אביר הדמוקרטיה” ליברמן לדאוג שלא תתקבל שום פשרה בנושא). נכון, גם ש”ס לא תסכים בקלות לכל הצעה, אך ראשה לפחות מכיר בצורך להגיע לפשרה, ומי המתנגדים לכך?
לאור ההתפתחויות האחרונות, והמהלך (הבזוי מוסרית וערכית אך לגיטימי מבחינה פוליטית) להרחבת הקואליציה, תפקידנו שלנו, כל הגופים הפועלים לשינוי חברתי בישראל, הופך חשוב פי כמה. מחובתנו לייצר אלטנרטיבה ושיח חדש, מכיל ודמוקרטי, להכיר בפוטנציאל הגלום בהלכות ועמדות מהסוג שנדון כאן לניסוח הגדרת טוב כללי משותף עם החרדים ואינשאללה עם כל שאר הקבוצות והמגזרים. על בימות שיח במרחב הציבורי המקוון והלא מקוון לעודד ולהזמין קולות מהמגזר החרדי (ומגזרים אחרים שדעתם מנוגדת בסוגיות אחרות), לקיים דיאלוג עם החברה החילונית. ביהדות קיימת כבר מסורת ארוכה של אחריות חברתית והתאמת ההלכה לרוח הזמן והמקום. עלינו להציב מסורת זו בקדמת השיח החברתי בכדי ללמוד וללמד אותה, ולמצוא בה את האפשרות לחיבור והידברות עם חרדים המעוניינים כמונו בשלום בית.



