• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

יום אחד אבא שלי התאבד

בבת אחת ובלי שום הכנה מוקדמת עברתי לצד של אלה שמוכתמים בסטיגמה
ליהיא גולדברג

לפני תשעה חודשים אבי התאבד. אוטומטית נכנסתי לקטגוריה שלא בחרתי – בת של מתאבד, שארת התאבדות. קטגוריה שמלווה בסטיגמות חברתיות. נושא ההתאבדות מפחיד, מרתיע, מלחיץ, מאיים על החברה, והיא מצידה מעדיפה להדחיקו. כי מה שמעורר בנו חרדה גורם לנו להשקיע אנרגיות נפשיות רבות כדי להסירו מהמודע ולמזער את רמת החרדה. כך אמר פרויד לפני כולנו, לא?

גם לי לא היה שום קשר, או קרבה, או רצון לקרבה, לתופעה הנוראה הזו – התאבדות. אבל יום בהיר אחד, ללא שום הכנה, התרעה, או מוכנות, עברתי צד בן רגע. מאז עברתי תהליכים והתמודדתי עם אינספור דברים סביב המקרה האישי שלי וסביב תופעת ההתאבדות עצמה. לרגע לא מצאתי את עצמי מסתירה או אומרת שאבי מת ממחלה או מתאונה, אך בכל פעם שאני אומרת את האמת, אני מוצאת את עצמי בסיטואציה לא פשוטה, ואני יודעת ששארי המתאבדים שחיים עם זה כסוד משלמים על כך מחיר נפשי כבד.

צריך להבין שלנו, שארי המתאבדים, בנוסף לכאב ולקושי שבאבל על אדם קרוב שנפטר, מתווספים לחצים שונים הנובעים מהסטיגמה החברתית, מהבושה, מההסתרה, מהאשמה, מהכעס ומהקושי לדבר על ההתאבדות עצמה. קשה לדבר על זה עם אנשים אחרים. אמנם, יש אנשים שרוצים לשמוע ובאמת קשובים. אבל הרוב הגדול מפחד לשאול, ומפחד להעלות את הנושא שוב לאחר ששמע את האמת המרה, ומפחד להתמודד עם זה. אנחנו, האבלים הקרובים, נותרים עם קושי נוסף – הקושי להשתחרר מאימתה של הסטיגמה.

אני מוצאת את עצמי נחשפת יותר ויותר לכך שבשפת הדיבור היומיומית שלנו שגור שימוש במילים שכעת הן עבורי נוראות מכל. למשל: “בא לי להתאבד,” כביטוי לכך שקצת קשה לי, ואיני מתכוונת לקושי שיש מאחוריו כוונה אמיתית. אנשים שאומרים זאת אינם מודעים לכך שהם זורקים אמירה שיכולה לצמרר ולכווץ את האדם שנמצא לידם, שחווה את החיים אחרי התאבדותו של אדם קרוב. בנוסף קיים גם הביטוי: “תתאבד על זה”, שכוונתו ללכת עד הסוף עם משהו, לתת את הטוב ביותר שאתה יכול. איך ייצוג לדבר חיובי מתבטא באמירה כל כך נוראית?

שששששששבישראל מתאבדים קרוב ל-500 איש בשנה. יותר ממספר הרוגי תאונות דרכים בשנה. אבל, אין שום מודעות לכך. אין שום הבנה שבסביבה הקרובה שלך, בכיתה שלך, ממש בכיסא לידך, יכולה לשבת מישהי שאבא שלה התאבד. נושא המודעות והמדיניות החברתית בנושא התאבדויות צריך להשתפר בהתאם לעקרונות הבאים:

העלאת המודעות לתופעת ההתאבדות, שיפור יכולות המניעה החברתיות, העלאת המודעות לנו – השארים, ושיפור והרחבת השירותים החברתיים המוצעים להתמודדות עם האובדן שלנו. שנים רבות עסקו מחקרים מתחומים שונים רק במתאבדים עצמם, אלה שהחליטו ליטול את חייהם. אין ספק שהתופעה מסקרנת ומרתקת, אבל מה עם אלה שנשארו בחיים? קורבנות ההתאבדות, מי שצריכים להמשיך לחיות עם הכאב, האבל והאובדן, עם השאלות הרבות שנותרו ללא מענה, עם הכעסים, ההסתרה וההכחשה אצל חלקם, עם רגשות האשמה, ועם הצורך לחיות עם הבחירה של המתאבד לא לחיות.

בעבר לא הייתה התייחסות מחקרית ומקצועית אלינו שנותרו מאחור. בעשורים האחרונים חל שינוי. התחילו להכיר במצבם הייחודי של קורבנות ההתאבדות, והחלו להיערך מחקרים על הנושא ועל השירותים המעטים שמציעים סיוע בהתמודדות. בארץ קיימת עמותה אחת בלבד העוסקת במניעת התאבדויות ובתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו – עמותת בשביל החיים. העמותה הוקמה בשנת 2000 על ידי משפחות שחוו את הטראומה של יקיר שהתאבד ואנשי מקצוע. העמותה שמה לה למטרה לעסוק במניעת תופעת ההתאבדות, בהעלאת המודעות לתופעה ובתמיכה בחיים. כשמה כן היא – תומכת במי שנשארו בחיים וצריכים לחיות ולעבד אובדן טראומתי. על כן, ראוי לציין לטובה את הפעילות של העמותה, את הנהלתה ואת כל הפעילים בה.

העמותה מקיימת קבוצות תמיכה עבור בנים ובנות שהוריהן התאבדו, בני ובנות זוג של מתאבדים והורים שילדיהם התאבדו. קבוצות התמיכה מונחות על ידי איש מקצוע ועל ידי אדם שחווה בעצמו את האובדן הזה. שניהם מנחים את הקבוצה יחדיו. בנוסף העמותה מקיימת כנסים, צעדות, ימי עיון, הסברה, ופיתוח ויישום של תוכנית לאומית למניעת התאבדות. ב-25 לנובמבר פורסם לראשונה שהמדינה מקימה מועצה למניעת התאבדויות. ב-26 לנובמבר הודיעה שרת הבריאות יעל גרמן כי קיבלה את אישורו של שר האוצר לפיד לתקצוב התוכנית הלאומית למניעת התאבדות. זהו צעד ענק במדיניות אשר קדמו לה שנים רבות של מאמץ, הסברה, השתדלות והתעקשות.

אבל אסור שזה ייגמר בכך. צריך לדאוג שהתוכנית תתוקצב באופן מלא ושוטף, ושהמדינה ומקבלי ההחלטות ייקחו אחריות. בנוסף, צריך לשים את התופעה על סדר היום הציבורי, להכחיד את הבורות שאופפת אותה, ולהפסיק את הסטיגמות הקשורות בהתאבדות, ואת התחושה של שארי המתאבדים שהולכים עם חותם ההתאבדות עליהם כל יום, כל רגע וכל שעה מחייהם. צריך לדבר על התופעה, ולעשות מאמצים ככל הניתן בעזרת המודעות והתכנית הלאומית לצמצום התופעה. צריך גם לדבר עלינו – השארים. צריך שהחברה תהיה רגישה יותר. צריך שלאנשים תהיה קצת יותר מודעות לגבי מה שיוצא להם מהפה. אולי אני נאיבית, אבל אני רוצה להאמין שאם הנושא ידובר יותר ויהיה יותר במודעות, תוכל להיות רגישות חברתית גם לזה. בנוסף יש צורך בהרחבת השירותים המוצעים לנו להתמודד עם האבל, עם עיבוד האבל, דוגמת קבוצות התמיכה שמקיימת עמותת בשביל החיים. צריך לחבור לרווחה וליצור במשותף אפשרויות לקיום מספר גדול יותר של קבוצות תמיכה במוקדים שונים בארץ.

ליהיא גולדברג היא סטודנטית במסלול הסבה לעבודה סוציאלית בבר אילן ובוגרת תואר ראשון במדעי הרוח

כנראה שיעניין אותך גם: