כל מחנה והשלמה ארצי שלו
לדעתי, אין טעם לכתוב על תכניות ריאליטי, פשוט מפני שהתוכן שלהן הוא מתחת לכל ביקורת. אני מוצא שיש להן תפקיד פוליטי אחד והוא לטמטם את דעתו של הציבור, עד אשר לא יידע מימינו ומשמאלו, ולמרבה הצער, ערוצי הטלוויזיה המסחריים עושים את מלאכתם זו נאמנה. הייתי שמח לחתום את הדיון בזאת, לולא השתתפותו של גדעון לוי ב”מחוברים 2″.

עצם השתתפותו בתוכנית שמה את הדמות “גדעון לוי” במרכז הבמה – כצפוי, באופן מציצני ומאוס – ודוחקת את תחום התעסקותו, הפרות זכויות אדם בשטחים הכבושים, לשולי השיח. כך, למשל, בסצנה שחותמת את הפרק השלישי, מקבל לוי טלפון מרשת אל-ג’זירה, ומתבקש לקיים ראיון. בת-זוגו, קתרין, “יפהפייה שוודית הצעירה ממנו ב-25 שנים” כפי שהוגדרה באתר התוכנית, אומרת למצלמה שהפנייה מאל-ג’זירה “מדליקה” אותה והיא רוצה לקיים עם לוי יחסי מין. מייד לאחר מכן המצלמה עוברת ללוי, שחוגג את הישגו בחדר המיטות: “ואני בן 58”, הוא אומר למצלמה, כולו עולץ.
הראיון עצמו באל-ג’זירה “נשאר על רצפת חדר העריכה”. תוכנו, כנראה מצב זכויות האדם בשטחים, כבר אינו מעניין. רשת אל-ג’זירה, מבחינה זו, היא כמו פריט לבוש, סוג של תפאורה, שמפיקי “מחוברים 2” הניחו על לוי על מנת לבנות את דמות השמאלני. זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו מה שקורה בשטחים הכבושים מתורגם להון פוליטי על ידי שוחרי זכויות אדם, במקרה הזה עיתונאי בכיר. הוא מצהיר על כך בגלוי: “הקריירה שלי תקועה,” הוא אומר לקתרין בפרק 6, וממשיך “ברור לי שאני צריך להוסיף תוכן לחיי. אני צריך או ספר או עוד אינתיפאדה.” בסוג של פליק פלאק מוסרי, התהפכו היוצרות: פעם גדעון לוי היה אמצעי להכרת המצב בשטחים הכבושים, היום המצב בשטחים הכבושים הוא אמצעי להשתתפותו של לוי בתוכנית ריאליטי ו/או להצלחתו בתחום הרומנטי.
כיצד הפכו גדעון לוי, וגם סער סקלי, לדמויות ריאליטי כה מוצלחות, למרות דעותיהם הנחשבות בציבוריות הישראלית לקיצוניות? באשר להשתתפותו של לוי, נכתב באתר התוכנית שהוא “איש עקרונות שעומד מאחורי העמדות הכי רדיקליות במפה הפוליטית”. אולם אם זו הסיבה לפנייה שהוא קיבל ממפיקי “מחוברים 2″, היינו מידת מחויבותו לנושא שנוי במחלוקת, אזי נשאלת השאלה למה לא עלה בדעתם של יוצרי התוכנית להציע לעמיתתו עמירה הס להשתתף ב”מחוברות 2″? מבחינה מקצועית, היא נמצאת יותר בשטח, מדברת את השפה הערבית באופן שוטף (בניגוד ללוי) והצליחה להיכנס ולסקר בשנים האחרונות את מה שקורה ברצועת עזה, כולל ראיון עם איסמעיל הנייה, מה שלא עלה בידו של אף עיתונאי ישראלי אחר. אובייקטיבית, אם אכן הקריטריון הוא פעילות עקרונית ועיקשת נגד הכיבוש, הס עושה עבודה טובה יותר.
באותו האופן כדאי לשאול מהיכן נובעת הצלחתו של סער סקלי ב”באח הגדול”, וזאת לעומת הסלידה של “הדיירים” והצופים מעדנה קנטי? אמנם הנוירולוג שלי וגם גסטרונום מומחה, אסרו עליי לצפות בקלסתרו של ארז טל, אבל ממה שבכל זאת יצא לי לראות, דומה כי קנטי וסקלי הביעו עמדות אשר גם בעזרת זכוכית מגדלת, לא נצליח להבחין ביניהן. כיצד הפך סקלי לחביב המיינסטרים הישראלי כיום, בעוד קנטי שבה לאלמוניותה עם עזיבתה את התוכנית?
לסיפור של לוי וסקלי כדמויות בתוכניות ריאליטי יש סאב-טקסט: הם תינוקות שנשבו. בדימוי החזותי שלהם, תווי פניהם, שהם המכריעים ביותר בשיח הטלוויזיוני האינדיווידואלי, הם הצאצאים של יפי הבלורית והתואר המיתיים. גם מה שקורה על המסך מלמד שהנה, עוד רגע קט, והם שבים למוטב. סקלי, כך מספרים, התחבר עם השב”כניק; לוי “משחק אותה” עם שוודית שצעירה ממנו ב-25 שנה, ורץ לספר לחבר’ה. שמאלנים או לא, לוי וסקלי מגלמים את החלום הגברי-ישראלי: חבר שב”כניק שממתיק סוד בטחוני, ובת-זוג צעירה ויפה.
את הסחורה הזו נשים כמו קנטי והס לא יכולות לספק. הן לא נחמדות. בניגוד ללוי וסקלי, שהם “ילדים רעים” מבחינה תדמיתית בלבד, נוכחותן הציבורית של הס וקנטי באמת קוראת תיגר על הסדר הקיים, ולכן הן אינן מתאימות לכל הדיבור שמייצרת תוכנית ריאליטי.
הופעתם של סקלי ולוי בתכניות ריאליטי משולה בעיניי להופעתו של שלמה ארצי על במת המחאה. ייתכן שהכוונות טובות, אבל חשוב לזכור שהקפיטליזם לא מכניס לפה מה שלא ייבלע בקלות, ובבוא העת גם ייפלט ויחלוף מן העולם. בסופו של יום, דבר לא ישתנה בשטחים הכבושים כתוצאה מהשתתפותו של לוי בתוכנית. המרוויחים האמיתיים מההופעות הנ”ל הם, כרגיל בישראל, גברים יהודים. מסקנה: כל מחנה והשלמה ארצי שלו. לנו יש את גדעון לוי.


