כמה עולה למות בעד ארצנו
השלג שירד בימים האחרונים בחרמון מכסה על הזכרונות של סוויסה באוקטובר 73. בסרט שהוקרן בשבוע בערוץ הראשון פגשנו לפתע את אנשי גדוד 51 פלוגה ג` של גולני, אלו שלא הזדמן להם להיות רמטכ”ל, או סתם רפול או וילנאי. הם נזרקו לקרב הבלימה במלחמת יום הכיפורים, בחושך, ללא ציוד לראיית לילה. הם ירו לכל עבר, אולי הרגו סורים, אולי הרגו את חבריהם, ורובם לא שבו משם כדי לשחזר. סוויסה סיפר לי שמאז לא נסע לחרמון. החרמון נוכח בסיוטיו.~
למחרת הקרנת הסרט נשטף רפול למים לאחר עמידה על המזח בניגוד להוראות של עצמו. אורי שגיא (צבא מיל.) סיפר בשבחו כיצד הסכים במלחמת לבנון לאפשר לסיירת גולני להשתתף בפריצה, אחרי שגדוד גולני לחם כל הלילה.
האם מבצבצת כאן תמונת ההתרחשות הזו: המפקדים והמנהיגים הוציאו את האצבע מהסכר, וכדי לסתום אותו השליכו לשם את הגולנצ`יקים ואחר כך באו טובי בנינו?
אבל, יאמרו המנחמים, יש ל”עם ישראל” אתר סקי משגע, גם יפה וגם ספורטיבי, מתאים גם לילדים וגם למשפחות, ויש לאן להגיע. ויש גם פרנסה לנוה אטיב.
סוויסה, מבוגר, שער שיבה, כרס, סיוטים, הגיע לחרמון לצורך צילומי הסרט. בפעם הראשונה אחרי 30 שנה. השומר בשער ביקש ממנו לשלם כרטיס כניסה.
כך בונים את הקשר בין צבא, שטחים וכלכלה: יש מי שנהרגים להשיג שטחים, יש מי שמסתכנים לשמור עליהם, ויש מי שמפיקים מהם נד”לן.


