לא, זה לא סתם מבצר צלבני

לפני כשנה נכנס למשרד של “זוכרות” צעיר כבן 22. הוא הציג את עצמו כבן קיבוץ יסעור וסיפר שהשתחרר לפני כמה חודשים מהצבא. רק אחרי השחרור, סיפר, שמע שסמוך לקיבוצו היה עד 1948 הכפר אלבִּרְוַה. “את השם הזה הכרתי תמיד כי כך נקראת עד היום חלקת אדמה, אזור חקלאי, של הקיבוץ. אבל מעולם לא ידעתי שחלקה זו קרויה על שמו של כפר פלסטיני”.

כחצי שנה אחרי כיבוש אלברוה הוקם קיבוץ יסעור. היתה זאת יוזמת קק”ל, שביקשה להפריח את השממה, או אם נודה על האמת – להבטיח שאדמות הכפר יעברו לרשות העם היהודי. אי הידיעה של אותו צעיר סקרן מקיבוץ יסעור מבטאת במדויק מרכיב מרכזי בזהות הישראלית: אי-ידיעת הכיבוש של 1948, זה שהוליד את המדינה היהודית.

למי מאיתנו אין את המקום הזה בעברנו שלא ידענו אותו? לי יש את קַקוּן, שהיה שני קילומטר מקיבוצי בחן ועד לפני עשר שנים חשבתי שהיה מבצר צלבני ותו לא. לחברתי, בת רביבים, יש את בְּרֵיר – עד לפני שנה ידעה רק שזה שם של חלקה שקיבוצהּ עיבד, ולא שהיה זה כפר ושנערך בו טבח בפלסטינים בנכבה. להיסטוריון מוטי גולני יש את דניַאל, ובסרט “ציון, אדמתי” הוא שואל את אמו על החורבות ליד ביתה, שלא ידע את מקורן.

אותו צעיר מיסעור רצה לחקור על אודות הכפר. הפניתי אותו לספרייה של זוכרות והצעתי לו גם לשוב לקיבוצו ולחקור את ההיסטוריה של אי-הידיעה – בהתחקות אחר עקבות אי-ידיעת הנכבה בקרב הישראלים, טמון פוטנציאל גדול להבנת הזהות הישראלית.

באלברוה נולד, כידוע, מחמוד דרוויש, אחד המשוררים החשובים בעולם בעשרות השנים האחרונות. ביום שבת הקרוב 2 ביולי נסייר בין שרידי הכפר ונפגוש כמה מחברי ילדותו של דרוויש. עַבְּד אלרַחְמַאן כַּיַאל, החי לא רחוק מכפרו ההרוס, יספר על זיכרונותיו מהחיים באלברוה ומהגירוש ממנו. אנחנו, הישראלים, יודעים מן הסתם על מבצע בן-עמי מיולי 1948, שהביא לעקירת החיים באלברוה ובכפרים נוספים; אבל כמה מאיתנו שמעו את מה שקרה בכפרים עצמם באותם ימים?

הסיור באלברוה הוא, אפוא, בעבור מי שמעוניינים ביותר מדקה של פרומו:

לפרטים נוספים והרשמה להסעה

הכותב הוא מייסד ורכז פעילות ציבורית בעמותת זוכרות