• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

למה האי-שוויון המעמיק אינו מחזק את השמאל?

התגייסות המדינה לטובת בעלי ההון והפקרת האינטרס הכללי, גורמת לרבים לפנות למפלגות מגזריות הדואגות לקבוצות האינטרס שלהן. בעקבות פרנסיס פוקויאמה
שלמה סבירסקי

פרנסיס פוקויאמה, נביא (השקר) של קץ ההיסטוריה, מתמודד בגיליון האחרון של The American Interest, המוקדש לסוגיית הפלוטוקרטיה בארצות הברית, עם שאלה שהיא רלבנטית גם לישראל: כיצד זה שהגידול באי-שוויון אינו מוליד לחץ של השמאל לחלוקה צודקת יותר? ובניסוח אחר, שיישמע גם הוא מוכר לישראלים: מדוע מצא הפופוליזם האנטי-אליטיסטי דווקא ביטוי ימני?

פוקויאמה, העוסק בארצות הברית, מעלה מספר תשובות:

1. בעלי ההון מצליחים למנוע מחאה הודות ליכולתם לממן לוביסטים ומסעי יחסי ציבור יקרים; 2. האמריקנים לא מוחים כי הם דוגלים בשוויון הזדמנויות יותר מאשר בצדק חלוקתי; 3. הצעות להעלות מסים מתנגשות באמונה רווחת שכל דולר הנכנס לקופת המדינה סופו להתבזבז; 4. שחיקת ההכנסה אוזנה על ידי ייבוא של מוצרים זולים מהמזרח; 5. בעלי ההון הצליחו למכור לציבור את הטיעון שגם כאשר הם מיטיבים עם עצמם הם מיטיבים בעצם עם כולם, טיעון שאמינותו גברה לאחר שקיבל לגיטימציה מצד כלכלנים אקדמיים. ישראלים ימצאו שתשובות 1, 4 ו-5 הולמות גם את המצב כאן.

ברצוני להצביע על תשובה אפשרית נוספת, שגם היא תקפה לשתי הארצות והיא, שאותה דינמיקה שהובילה להתחזקות ההון ולהגדלת האי-שוויון היא גם זו שגרמה להתערערות האמון של רבים מנפגעי הדינמיקה במוסד העיקרי שאמור לאזן את התפלגות העושר: המדינה.

האי-שוויון גובר כאשר עושר חדש מוסט לידי מיעוט. הסטה שכזאת כרוכה בהחלשה של מנגנוני מדינה המקדמים שוויון ובהם: מיסוי פרוגרסיבי; שירותים ציבוריים אוניברסליים; רגולציה של השוק; בעלות ציבורית על משאבים לאומיים; חקיקה מוטת צדק חלוקתי; הגבלה או ריסון האינטימיות שבין בעלי הון לבין נציגי ציבור.

בארצות הברית, החלשתם של רבים מן המנגנונים הללו החלה עם עלייתו של רונלד רייגן לשלטון. בישראל המהלך החל זמן לא רב לאחר מכן, ב-1985, עם הנהגת תכנית החירום לייצוב המשק. המהלך הקצין עוד בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון: המסים הישירים הופחתו בעוד אלה העקיפים הוגדלו; השירותים הציבוריים אינם עוד ציבוריים, אוניברסאליים וחינם; הרגולציה נחלשה; נכסים ציבוריים הופרטו; חוקי היסוד החדשים מקדשים את הקנין הפרטי; ראשי המדינה מתחככים באילי ההון ומציעים עצמם לעבודה אצלם בתום שירותם הציבורי.

מעמדן של קבוצות ההון במסדרונות השלטון התחזק: במשבר האחרון, ממשלות אצו להציל את הבנקים, שגרמו למשבר, בעוד שמיליוני רוכשי בתים מתוסכלים נותרו ללא סיוע. אך מעבר לכך נפגעו, בשתי הארצות, מוסדות מדינה שנבנו במשך דורות: אצלנו קוצצו דרסטית רשת הביטחון הסוציאלי ושירותי החינוך וההשכלה הגבוהה הציבוריים, קופות הפנסיה החדשות נמכרו לחברות ביטוח הנוטלות לעצמן נתח חסר תקדים של החיסכון, שירותי הבריאות גובים תשלומים מחולים. בו בזמן, הפחתות המסים מותירות בכיסיו של מיעוט מבוסס חלק גדול יותר מהכנסותיו, בו בזמן שהן מצמצמות את משאבי המדינה. והניאו-ליברליזם האקדמי הצליח לערער את הלגיטימציה של מעורבות ממשלתית המיועדת למתן את הסטת העושר לידי מעטים. מבחינת המעמד הבינוני ומעוטי ההכנסה, המנגנונים המדינתיים שעוצבו במחצית המאה האחרונה מכזיבים.

אז מדוע אין הם נוהרים אל השמאל? בדיוק בגלל שהמדינה מכזיבה אותם. הפתרון המעשי העיקרי שהציע השמאל מאז ימי הניו דיל וג’ון מיינארד קיינס הוא מעורבות מדינתית שתוביל לצמיחה שפירותיה מתחלקים באופן שוויוני, יחסית. בארצות הברית, זה היה דגלם של הדמוקרטים מאז ימי רוזבלט. בישראל, זה היה דגלה של מפלגת העבודה שהובילה את פרויקט בינוי האומה. כיום, פתרון זה אינו מעורר עוד אמון.

יש המייחסים את אובדן האמון לגלובליזציה, בטענה שזו החלישה את המדינה. זוהי דיאגנוזה מוטעית: המדינה, לא זו בלבד שלא נחלשה אלא אף התחזקה, מתוך השאיפה להעניק תמיכה אפקטיבית לקבוצות ההון המקומיות במסגרת מאמץ לאומי לרכוש ולבסס דריסת רגל בשוק הגלובלי, גם אם פירוש הדבר נסיגה חלקית ממחוייבות למנגנונים המאזנים את התרכזות העושר החדש.

צילום: מיכאל, cc by-nd-nc

היחלשותו של השמאל (בישראל יותר מאשר בארצות הברית), אם כן, אינו תוצאה של עיוורון פוליטי או של תודעה כוזבת, אלא של הערכה ריאליסטית שבתנאים הנוכחיים אין לתלות תקוות רבות בפעילות מדינתית שתתנגש בהטיה הקיימת לטובת קבוצות ההון. את מקומו של השמאל תופסת ההצבעה למפלגות מגזריות, הנתפסות כאופציה סבירה יותר להשגת פירורים מעט גדולים יותר מעוגת העושר. מה שלא הולך כשכולם ביחד אולי ילך כשכל אחד לחוד. במצב שבו “כולם מושחתים”, כשהכוונה ליחסי הון-שלטון, האופציה של שחיתות מגזרית הופכת סבירה.

ובכל זאת, מדוע מפלגות מגזריות של הימין דווקא? התשובות מוכרות: בישראל יש עדיין משקעי עבר כנגד “האליטות” השמאליות של שנות ה-1950 וה-1960. וגם: הלאומנות הימנית נתפסת כמחסום בפני חלוקת הפירורים בין קבוצות רבות מדי. ועוד, הלאומנות, באצטלא של דאגה לביטחון המדינה, מצליחה עדיין להשתיק את קול הדאגה לביטחון סוציאלי. לבסוף, בישראל, בבוא יום הבחירות, המצב בחזית העימות עם הפלסטינים עדיין שוקל יותר מן המצב בחזית הכלכלית.

הן בארצות הברית והן בישראל יש תופעות מתמיהות לכאורה של קואליציות החוצות קווים מעמדיים: אנשי מסיבת התה דרים יחד עם נהנתני הפחתות המסים של הנשיא בוש, ובישראל תושבי עיירות פיתוח שותפים למפלגה שהפחיתה מסים לעשירים וקיצצה בביטוח הלאומי. אבל התמיהה מתעמעמת כאשר זוכרים שהטייה המדינתית לכיוון ההון אינה מונופול של מפלגה אחת אלא של שני חצאי הקשת הפוליטית: בארצות הברית, הנשיא הדמוקרטי קלינטון הוא שצמצם את הרגולציה על המוסדות הפיננסיים וביטל את “מדיניות הרווחה כפי שאנו מכירים אותה” ובישראל, מפלגת העבודה היא שפתחה, בממשלת איחוד לאומי, במהלך ההיסטורי של הטיית המדינה לעבר ההון במסגרת תכנית החירום לייצוב המשק ב-1985.

אם 1977 היתה תוצר של אכזבה מן התקווה שעצם ההשתייכות ללאום תיטיב עם כולם במידה שווה, הרי שהמגזריות של ימינו היא, בין השאר, תוצר של אובדן האמון במוסכמה רבת השנים שלפיה המדינה מהווה משענת אפקטיבית לנפגעי התרכזות העושר.

השמאל איננו עוד אופציה טבעית של נפגעי האי-שוויון הגובר. אבל גם לא הימין. אף אחד משני חצאי הקשת הפוליטית אינו יכול להניח עוד כי הוא הכתובת הטבעית של נפגעי הקשר האינטימי שבין הון לשלטון. את הכתובת הזו צריך לבנות מחדש.

כנראה שיעניין אותך גם: