הייתי עושה זאת שוב
הבוקר (חמישי) הורשעה הפעילה הפמיניסטית עדי וינטר, אחת מהמפגינות נגד עסקת הטיעון שהציע מזוז לקצב, בהתקהלות אסורה. השופטת הדסה נאור גזרה עליה שלושה חודשים על תנאי לשלוש שנים וקנס בגובה 3,000 שקלים או שלושה חודשי מאסר בפועל. ההפגנה, שהתקיימה ביוני 2007 בכיכר רבין בתל אביב, אורגנה על ידי קואליציה של 23 ארגוני נשים בתגובה להצעתו של מזוז לקצב כי יודה שניהל רומן עם א’ תמורת ביטול האישום באונס. בסיום ההפגנה, חסמו יותר מאלף מפגינות את כביש אבן גבירול – שש מהן נעצרו, אחת קטינה. נגד כולן הוגש כתב אישום, ורק משפטן של שתיים מהן עדיין מתנהל.
בעקבות מאבק ארוך של ארגוני הנשים הוגש בסופו של דבר כתב אישום במשפט קצב, ונגזרו עליו שבע שנות מאסר בפועל. הערעור יידון בעליון באמצע אוגוסט וכרגע הוא חופשי ולא מוטלות עליו שום מגבלות.
וינטר נשאה היום דברים בבית המשפט השלום בתל אביב, הרי הם לפניכם/ן:
לאחר שהורשעתי, זה השלב בו מצופה ממני להביע חרטה ולבקש להקל על עונשי, הרשו לי לעשות זאת כי הרי אני לא חפה מחרטות.
אני נשפטת בעקבות הבחירה שלי להפגין כנגד עסקת הטיעון עם קצב, ששבה והשתיקה נשים שבאומץ רב קמו והרימו את קולן. כפעילה פמיניסטית לזכויות אדם ושחרור בעלי חיים, אני רואה את משפט קצב כדוגמא אחת מתוך אינספור, המשקפת חברה חולה המדכאת את החלש באשר הוא, יום יום, שעה שעה.
כאשה בעולם גברי, אני חיה במקום שבו אני לא מרגישה בטוחה בעיר שלי, ברחוב, בחדר המדרגות ואפילו לא בביתי. אנחנו חיות במציאות בה נשים עוברות הטרדות על בסיס יום-יומי, חיות תוך התעסקות אובסיסיבית באיך שהן נראות, מציאות המעצבת אותנו כשותקות וחסרות אונים. חברה זו מזכירה לי שוב ושוב את מקומי ותפקידי בעיניה.
מי מאיתנו שיושבת כאן היום, מרגישה באמת שהיא בסדר, מספיק יפה, מספיק חכמה, מספיק טובה?
יחד עם זאת אני תמיד מזכירה לעצמי שגם כאשה, יש לי פריווילגיות. כיהודייה במדינת ישראל, אני חלק מעם כובש. אם אני רוצה בכך או לא, יש לי פריווילגיות, כמו היכולת להיאבק ולשלם מחיר נמוך יותר. זה לא מובן מאליו שאני יודעת לקרוא, שיש לי מים זורמים ואוכל. רוב האנשים בעולם לא זוכים לכך. גם כבת אדם יש לי פריוויליגיה עצומה ובלתי נתפסת מול מיליוני בעלי החיים שמעונים, מנוצלים ונשחטים כל יום עבור כל גחמה אנושית – מחובתי לשמש להם קול. עם הפריווילגיות האלה באה אחריות. האחריות להיאבק ביחד עד לשחרורם ושחרורנו.
אי-ציות אזרחי הוא חלק לגיטימי ולעתים אף הכרחי בכל מאבק לשחרור. אף אחד לא רוצה ללכת לכלא. גם אני חוששת, אבל יותר משאני פוחדת מכליאתי אני חוששת מלאטום את לבי. אני מרגישה לבד עכשיו, אבל אני יודעת שאני לא, כפי שהיינו יחד באותה הפגנה. הפגנה מדהימה שגרמה לי להרגיש גאה על כך שאני חלק מתנועה שמצליחה להביע כזו סולידריות. אנחנו עומדות כאן, אחת אחרי השנייה, עשור אחר עשור, מאה אחר מאה, עומדות וצועקות, לא עוד, לא בשמי, לא אשתוק ולא אסובב את המבט אל מול דיכוי.
אחת אחת על דוכן העדים עומדת וצועקת “לו ניתנה לי האפשרות, הייתי עושה זאת שוב!”.
יש בי חרטה. חרטה על כך שאם אני עומדת למשפט היום, כנראה שלא עשיתי מספיק. כל עוד אנחנו חיות בחברה שבה נשים מוטרדות וחיות עם דימוי עצמי נמוך, כל עוד יש כיבוש, כל עוד בעלי החיים נמצאים בכלובים, לא עשינו מספיק ויש עוד הרבה עבודה לפנינו.
אם יחליט בית המשפט לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ולו בשל אי תשלום קנס אשר יבחר להטיל עלי, אתמודד. גם שם אמצא דרך לתרום לשינוי חברתי. איני רוצה לתת לחשש לגבור על עשיית הדבר הנכון. עונשיה של החברה מזעריים בהשוואה לפציעות שאנו גורמים לנפשינו כשאנו מסבים את מבטינו.
באותו ערב, היינו ביחד נשים וגברים שבאו באופן ספונטני לתמוך ולהיות סולידריים ולהביע הזדהות. זאת הייתה אחת מהפגנות הנשים המעצימות ביותר שנכחתי בהן ואני גאה להיות חלק מתנועה שמצליחה לייצר אווירה כזו.
ארגוני הנשים בישראל מסרו בתגובה: “מערכת המשפט התייצבה היום לצדו של אי-הצדק. זהו מסר מסוכן לציבור, לפיו מפגינות נגד עברייני מין צפויות למאסר. נמשיך לפעול נגד עברייני מין בכירים דוגמת קצב, לא נוותר על המאבק, נמשיך לשלם את המחיר גם אם הוא גבוה. כיצד יכולות נשים לשים את מבטחן במערכת משפט אשר מאפשרת לעבריין מין מורשע להסתובב חופשי, בעודה גוזרת עונש חריף ובלתי מידתי על פעילה שהפגינה למען מיצוי הדין עמו?
“במדינה שבה ביטחונן של נשים הוא הפקר, מחאה אינה רק לגיטימית אלא אף הכרחית. החלטת בית המשפט מהווה הפללה של מחאה ציבורית לגיטימית, ושולחת מסר חמור לציבור הנשים בישראל – מוטב לכן להיות ילדות טובות ולהיזהר בארגון הפגנות נגד עברייני מין”.



