אתמול נפתח בראש-פינה פסטיבל הטלוויזיה וכמחווה לתושבי האזור הקרינו בליל פתיחת הפסטיבל את הסרט “מדורת השבט” בחינם. כולם הגיעו.
אני אוהבת להיעלם באולמות הקולנוע ולצפות בסרטים. כמובן שהמבט שלי היום שונה מהמבט הרומנטי והתמים שחטאתי בו בגיל 17, מה גם שקראתי ספר אחד או שניים על דיכוי, הנצחת סטריאוטיפים, הגמוניה, תרבות שלטת, והכי חשוב קראתי את הספר “משחקים באפלה” של טוני מוריסון בו היא מנתחת את הטכסטים של גדולי הספרות האמריקאית הלבנה, ומראה שחור על גבי לבן איך תמיד הלבן יגדיר את עצמו כלבן באמצעות ובהמצאת השחור.
היו לי ציפיות רבות כשבאתי לצפות בסרט “מדורת השבט”, במיוחד לאחר הויכוח הגדול שנפתח בבחירת סרטי השנה לאוסקר הישראלי לגבי הסרט ” סוף העולם שמאלה” אשר לא נכלל ברשימה למרות שהוא עדיין שובר קופות.~
“סוף העולם שמאלה” מספר את סיפורה של עיירת קיפוח עם המון צבע, מיסטיקה, אותנטיות, שחקנים וסט מזרחי ברובו, עם הפקה ובימוי אשכנזים שקורצים קריצת עין ענקית לכיוון הבמאי הענק קוסטריצה שביים בין השאר את הסרט שעת הצוענים. כשצפיתי ב”סוף העולם שמאלה” ראיתי איך המזרחים הופכים לאחר עידן סרטי הבורקס לצוענים של הבמאים האשכנזים שנורא נמשכים לאותנטיקה, אבל איך אפשר לדבר על אותנטיקה בלי לזכור את מה שאמרה גיבורת סרטו של פדרו אלמודובר בסרט ” הכל אודות אמא” שלהיות אותנטי זה עניין יקר מאוד היום.
היו לי ציפיות גבוהות מהסרט “מדורת השבט”, קראתי ביקורות וראיונות על הסרט ולתומי חשבתי שגרעין הסיפור יעסוק בראשוני המתנחלים, באידיאולוגיה שהתערבבה בממון רב, ובקידוש אבנים והרים על פני החיים. לא דובים ולא יער. הסיפור העיקרי הוא על דיכוי נשים בחברה הדתית. על משפחה שבה אב המשפחה מת והאישה עם שתי בנותיה בגיל ההתבגרות נאלצת להתמודד עם החיים בליבה של שכונה ירושלמית דתית לאומית. הסרט עוסק גם בשידוכים לאלמנה. מחזר אחד שמנסים לשדך לאלמנה הוא מזרחי [ משה איבגי], אמפטי וחם, אומנם רק נהג אוטובוס הסעות, אבל נעים הליכות ופשוט. המחזר השני שמנסים לשדך לאלמנה הוא חזן,[ יהורם גאון לראשונה בתפקיד אשכנזי עם הרבה מאוד כבוד] שליח צבור כישרוני ומצליח שריח הכסף הכבוד וההצלחה נודפים ממנו למרחוק, והאלמנה בסרט, וכנראה גם בחיים רק תצטרך להודות למזלה הטוב אם הוא ירצה בה ובבנותיה. הבנות הן כמובן בנות בעיתיות [ הרי אין להם אבא אז הן מתפקרות רחמנא ליצלן]. האחת לא רוצה לעבור להתנחלות החדשה שמוקמת על גבעה נידחת והיא אף חוטאת בקיום מגעים פיזיים עם זכרים וומעשנת סיגריות. והצעירה נמשכת לנער מזרחי שתמיד מסתובב בשכונה או בקן של “בני עקיבא”, למרות שהוא משכונת העוני הסמוכה. כל מה שקשור במין של בנות המשפחה עובר דרך המזרחים שבסרט, למעט ניסיון אחד של ילד אשכנזי לגעת בצעירה שבבנות אך היא מיד מתעשתת ומסלקת אותו מעל פניה.
בסרט יש שתי מדורות ל”ג בעומר. אחת היא מדורת השבט של “בני עקיבא” מה שמכנים במחוזותינו טובי בנינו. והמדורה השנייה היא מדורת הצ`חצ`חים משכונת העוני, פה היו לי ספקות כי אני ירושלמית שמכירה מקרוב את הרחובות בהם מדובר ולא היה שום קשר בין רחוב ברזיל העני לרחוב בית וגן האמיד. אבל לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו, מה גם שזכותו של הבמאי לחבר עולמות ולפרק אותם. בפרץ של אומץ לב באמצע הלילה צעירת הבנות קמה והולכת למדורת הצ`חצ`חים [ כך קראו להם בסרט] ושם היא כמובן חווה הטרדה מינית מצד הצ`חצ`ח הראשי שעושה בה כרצונו ואף אחד מהצ`חצ`חים לא בא לעזרתה. בקטע הזה כמעט קמתי ויצאתי מאולם הקולנוע כי באמת כבר נמאס לראות שוב ושוב את המזרחי בסרטים כחולה מין וולגרי. מדוע שרוצים להציג קטעי סקס חוזרים ומשתמשים במזרחים. זה מזכיר לי שבזמן העבדות באמריקה היו מכריחים עבדים שחורים לקיים יחסי מין על במה מאולתרת באחוזות העשירים כשמסביב ישבו הלבנים והתפעלו והתגרו מהביצועים שעל הבמה. שבסופו של הזיון החי האדונים הלבנים היו הולכים למגורי העבדים ואונסים את הנשים השחורות שהביאו לעולם מאות אלפי ילדים מעורבים ממקרי האונס האלה. אם נחזור לטוני מוריסון היא כותבת, שכשסופרים לבנים רצו להכניס סצינות מיניות לספרים שלהם אז תמיד צץ לו משום מקום גבר שחור שהעז להביט בבחורה לבנה או חס וחלילה לגעת בה בטעות. השחור היה נענש באלימות, וכמה שורות אחר כך בספר הייתה סצינת סקס בין הגיבורים, אותה כמובן הבעיר האיש השחור. כשרצו לתאר שיגעון, אז התפרצות השיגעון הייתה מתרחשת בדיוק כשמוסיקאי שחור כמו למשל לואי אמסטרונג מנגן קטע אלוהי וטוני מוריסון הגדולה מכולם שואלת “מה לעזאזל לואי ניגן באותו לילה שהבחורה הלבנה מתפוצצת דרכו ומתאשפזת”. כמובן שגם פה הייתה בעיה לגיבורה הלבנה עם הזהות המינית שלה ושהמוסיקה של לואי מביאה אותה לשיא ההתפרצות.
המזרחים בספרות הישראלית ובקולנוע הישראלי, כמו השחורים בספרות ובקולנוע האמריקאים, ממשיכים לשחק את הרעים או את הטיפשים. נעימי ההליכות ושופעי חום אותו הם הביאו מהבית.
אם נחזור לסרט מדורת השבט אז בסוף הסרט, כדי לאזן קצת את התמונה בעידן הרב תרבותיות אני מנחשת, האלמנה בוחרת דווקא במזרחי כחתן והמשפחה לא עוברת להתנחלות קודם כל כי לא היו מקבלים אותה בגלל בחירתה במזרחי. מנגנוני המיון של ועדות הקבלה ביצעו סלקציה שדחתה מזרחים, ודאי נהגי הסעות חסרי ממון. אותו בחור גם לא היה עובר את ועדות הקבלה למצפים בגליל. שנית, הבנות לא רצו לעבור לגור במקום שכוח אל על גבעת טרשים. אז הם חיו באושר ובפשטות עם נעים ההליכות המזרחי שהכניס מימד חמים למשפחה.
בסרט מראים גם את הצד המגעיל של הזכר האשכנזי הדתי לאומי שמשתיק את סיפור ההטרדה המינית של הילדה בטיעון שהתקשורת תעשה מטעמים מבנות הטובים האשכנזיות שהעזו לחצות את הקווים ולהתקרב למדורת הצ`חצ`חים. הבנות שלהם חייבות להישאר טהורות וצמודות למדורת השבט. על עניין שטיפת המוח האידיאולוגית שעברו בני הנוער בעניין ארץ ישראל השלמה והמורחבת בזבז הבמאי אולי 5 דקות מהסרט ובכלל הגיבורים היו עסוקים יותר בעצמם מאשר בארץ ישראל השלמה.
בסרט האושפיזין של שולי רנד יש שני מינים של טיפוסים מזרחיים. אומנם סקס נראה לעין לא היה שם אבל קרימינליות ווולגריות יש שם בשפע.
הגיבור החוזר בתשובה הוא מזרחי, ששייך לזרם הברסלבי [ אשכנזי], הוא עזב את חיי הפשע והפך עני עם שפע של תפילות ומעשים טובים. והרעים בסרט, הם שני עבריינים שבורחים מהכלא ובאים להסתתר בסוכה של הברסלבי שרק מחפש לעשות מצוות ולברוח מעברו. העבריינים שמגיעים אליו ומחברים אותו בכוח אל עברו הם יצורים שלא יודעים דבר וחצי דבר מכל גינוני הטקס הדתי, עובדה ההופכת את הסרט לבלתי אמין, כי נניח והם היו קיבוצניקים שלא מבינים דבר וחצי ממסורת, זה היה מתקבל על הדעת, אבל מזרחים שלא מבינים ממסורת זה משונה. ומכאן מתחיל סיפור של טוב ורע, של עבר ועתיד, של מה היה המזרחי ומה הפך להיות בעזרת השם ישתבח. מי שנשאר מאחור ולא חזר בתשובה חייו יתנהלו לעד על ציר של פשע, כלא, בריחות מהחוק ויצר רע. ומי שהתמזל מזלו וחזר בעזרת השם יתברך בתשובה יחיה חיים צנועים ועניים אך עם שפע של ניסים, מעניין שתמיד המזרחים זקוקים או תלויים בניסים ומעשים טובים. אם אני משווה בין שני הסרטים “אושפיזין” ו”מדורת השבט” אני מעדיפה את “אושפיזין”, (איך זה שתמיד המזרחים חייבים לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות והאמצע תמיד תפוס), ולו מהסיבה הפשוטה שסוף כל סוף יכולתי לפגוש באולם הקולנוע את חבריי החוזרים בתשובה שיכלו, ואפילו קיבלו רשות מהרבנים, לצפות בסרט. שמחתי שהעיניים שלהם שמורגלות באותיות דוממות של התורה הכתובה צופות בתמונות זזות שלא לדבר על ההזדהות שלהם בקול רם עם כל צעד ושעל שעברו הגיבורים. “ישתבח שמו”, “ישתבח שמו”, הם חזרו ואמרו אחרי כל נס שהיה על המסך, “ברוך השם” הם בכו בקול רם כשהגיבור העני סוף סוף הצליח להשיג אוכל וסוכה לחג ועבורי זה היה כמו לצפות בסרט בתוך סרט, סרט אחד על המסך וסרט שני באולם.
ונחזור למציאות חיינו, אני עוברת מסרט ישראלי אחד לשני ואין לאן לברוח מההנצחה הבלתי פוסקת הזאת של הסטריאוטיפ המזרחי, אין מודל לחיקוי, אין גיבורים פשוטים שאומרים לי ולילדיי שהשמיים הם הגבול. אני פותחת ספר ואני מוצאת שם את עצמי נגררת אחרי הגיבורים ומתבלת את סיפורי הגבורה שלהם בתבלינים אותנטיים הכרחיים. אני צופה בסרטים ואני שוב ושוב רואה את החיקוי העלוב והמוחצן של כל מי שאכפת לי ממנו. אין לאן לברוח. ההגמוניה האשכנזית חיה בועטת ומשתמשת בנו כדי להגדיר ולהנציח ולשכפל את עצמה ואפילו מקבלת על כך את פרסי האוסקר הישראלי.
אני לוקחת פסק זמן מסרטים ישראלים. המכות הרוחניות על המזרחים קשות שבעתיים מהמכות הפיזיות.