מה שהייתי רוצה לדעת

בימים האחרונים פורסמו שלושה דו”חות שחשוב לדון בהם: סקר הוצאות וסקר הכנסות מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומעקב אחר תשלומי מס הכנסה שלילי לזכאים. חסר כמובן דו”ח העוני שאמור להתפרסם בקרוב, אבל גם בלעדיו אפשר לראות שסיפורי המדיניות המטיבה של הממשלה הנשמעים השכם וההערב על ידי גייסות היחצ”נים של השלטון נועדו לסמא את העין ולא ממש לשנות את המציאות החברתית בישראל.

אי-השוויון בישראל דומה לזה שבארה”ב וגבוה מהממוצע בארצות המפותחות עד כדי יותר מ-46% מאי-השוויון בפינלנד, כמו כן ההכנסה ב-2011 נמוכה בממוצע מזו שב-2010. כאשר מתבוננים בהוצאות מבינים למה תוחלת החיים של עניים נמוכה משמעותית מזו של בעלי הממון החסר, ההוצאות על בריאות של החמישון החמישי גבוהות פי 3.2 מאלו של החמישון הראשון (1,188 לעומת 364), ובכלל העלייה בהוצאות על בריאות בין השנים 2010 ל-2011 הייתה 7.6%. גם בהוצאות על חינוך, תרבות ובידור יש פער משמעותי בהוצאות – שם היחס הוא של פי 2.4 (2,429 לעומת 1,000). אחד הממצאים החשובים הוא שבחמישון החמישי ההוצאות על מזון הן בערך 13% מסך ההוצאה לעומת מעל 20% בחמישון הראשון.

שני הדו”חות אינם יכולים לצייר את התמונה השלמה, מכיוון שגם כאשר מדובר על עשירונים או על חמישונים הם עדיין דנים בממוצעים שלא מאפשרים חקירה לעומק של מצבם של משפחות ויחידים בקרב אוכלוסיות שונות בישראל. דווקא הדיווח של בנק ישראל על מס הכנסה שלילי משליך אור על חוסר הרצון והיכולת לשנות את המצב שבו רבים מאלו שלמענם נעשה המהלך אינם מקבלים את המגיע להם.

מס הכנסה שלילי ביסודו נועד לסבסד את אלו ששכרם נמוך והוא מהלך של מדינות כמו ארה”ב שבהן הממשלות אמורות לא להתערב מדי בשווקים השונים, כולל שוק העבודה. כיון שהשכר נמוך, הממשלה נותנת סכום כסף מסוים לעובדים בעלי השכר הנמוך. בישראל המהלך היה מצומצם ורק עכשיו אחרי חמש שנים הוא אמור לכלול את כל האוכלוסייה. גם במסגרת המצומצמת שלו שהיתה קשורה לתוכנית ויסקונסין רק 45% מהזכאים קיבלו את המענק, כעת מדווח על 53% – שזו ממש בדיחה. גם סכומי הכסף לא ממש משהו: 2,800 שקל לשנה בממוצע, זה לא מה שיציל את המשפחות העניות העובדות שהן יותר משישים אחוז מהמשפחות בגיל העבודה מתחת לקו העוני.

כל הדיווחים הללו בעצם מסמנים את פניה של החברה בישראל. חברה לא-שיוויונית, שהמחירים בה גבוהים והשירותים הניתנים לאזרחים אינם מספקים ומצטמצמים בשל החלטה של מדיניות להקטין את תקציב המדינה, להפחית מסים ישירים ובעצם לתת לשוק למלוך. אלא שהשוק הווירטואלי הזה הוא בעצם מצב שבו למי שיש יהיה יותר, ולמי שאין שיילך לחפש את החברים שלו.

ומה על הבחירות? האם הן תשננה את המצב החברתי הרעוע? זה יכול לקרות, אבל זה אומר שבמהלך החודשים הקרובים יהיה צורך לא רק לפעול במסגרתן של מפלגות שטוענות שמטרתן לשנות, אלא גם ברחוב, כדי שיהיה ברור שמה שהיה לא יכול להימשך. אי אפשר להסתפק באמירות כלליות על תפיסת עולם, אלא לדרוש מהמפלגות תוכניות בהירות וברורות לגבי התקציב של אחרי הבחירות. כפי שנראה עכשיו ובחסות מרבית אמצעי התקשורת, לא נראה שזה יקרה, וזה תפקידנו.

השאלות שצריכות להישאל ולהיענות: מי אמר שצריך קיצוץ? 14 מיליארד שקל זה פחות משני אחוזי תוצר, זה יגדיל את הגירעון, אבל אם ממשלת ישראל תחזור לתקציב שהוא 46% מן התוצר ולא 42% כמו עכשיו, אזי לא צריכה להיות בעיה; יותר מכך, יש להגדיל משמעותית את ההוצאות האזרחיות, שכעת הן בין הנמוכות מהמדינות העשירות (וישראל היא מדינה עשירה). אלא שכדי לחזור לתקציב כזה ולא להגדיל את הגירעון (גם פה צריכה להישאל השאלה האם גירעון של 3.5 או 4% בזמן הזה הוא אסון כזה גדול) יש לגבות יותר מיסים בעיקר מאלו שחגגו בשנים האחרונות ולהשתחרר מהאובססיה להוצאות ביטחון גדלות. אבל אלו נושאים לכאן ועכשיו. יותר מכך הייתי רוצה לדעת, מה על המערכות החברתיות הגדולות, מערכת התגמולים של הביטוח הלאומי, ובראש ובראשונה מה יעשה בנושא אי-השוויון והעוני.

ייעשה, לא רק ייאמר. היעד צריך להיות ברור: הקטנת העוני לרמה של 1998 תוך חמש שנים ולרמה של מדינות הרווחה בעולם תוך עשור. וכן מה ייעשה במערכת החינוך כדי להקטין אי-שיוויון בחינוך, מה ייעשה במערכת הבריאות כדי לעצור את הפרטתה, מה ייעשה ב”שוק” העבודה כדי ששכרם של העובדים יעלה, מה ייעשה בנושא הקצבאות והתגמולים של הביטוח הלאומי. מה שכתוב פה הוא רק על קצה המזלג, אבל אם לא נפעל נתעורר אחרי הבחירות עם קואליציה כזו או אחרת שתמכור לנו את הסחורה המשומשת, שתמשיך את המצב הקיים עד למשבר אמיתי שבו המצב יתדרדר.