• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מזרחי טוב, מזרחי רע

מנהיגי המחאה של הקיץ ביקשו לקדם אינטרסים מסוימים, ולא אפשרו שותפות מלאה למזרחים ולאנשי/נשות פריפריה. בתגובה, היו מי שהמשיכו לשתף פעולה והיו מי שהצביעו על הדיכוי ומחו נגדו. הני זובידה משיב לשרון שחף ונזכר בימים אחרים
הני זובידה

בשנות השישים פרחו להן בארצות הברית התנועה לזכויות האזרח, התנועה הפמיניסטית וגם התנועה ההומו-לסבית. באותן שנים, ממש כמו היום, הקבוצה ההגמונית הורכבה מגברים, לבנים, פרוטסטנטים ממעמד הביניים ומעלה. עם קום התנועות הרבות לשוויון אזרחי וחברתי, ניצבה מול הפלגים השונים דילמה: האם עליהם לשתף פעולה למען המטרה הכללית או לחלופין: האם עליהן להישאר נפרדות על מנת לקדם את האינטרסים הצרים של כל קבוצה. ההחלטה הראשונית הייתה, כמובן, לנסות ולשתף פעולה על מנת לקדם את האינטרס המשותף הרחב ביותר שיש לכל הקבוצות והוא שוויון אזרחי וחוקי.

מפגינים ליד סטונוול.

ב-“After Stonewall“, אחד הסרטים התיעודיים הטובים ביותר שנעשו על אותה תקופה’ מתעדים יוצרי הסרט את הפגישות הראשונות שנערכו בין הקבוצות המחאה הלסביות וההומואים. אחת הנשים מתארת את המצב (בתרגום חופשי) “…הגענו לפגישה, על הכיסאות בחדר ישבו רק גברים שהכרנו מקבוצות פעולה קודמות, הם אפילו לא קמו כשנכנסנו ולא הציעו לנו לשבת… הם ברכו אותנו לשלום, ואז אחד מהם אמר, למעלה יש מים קפה ועוגיות אולי תעלו ותכינו לכולנו קפה? ואנו, מבלי משים, פשוט עלינו למעלה להכין את הקפה. ואז הבטנו אחת בשנייה, והפרצוף חסר האונים התחלף לו באחת לזעם, לקחנו את העוגיות והעוגות והתחלנו לזרוק אותן למטה על הגברים וגם כל המים נשפכו עם הקפה והסוכר, עמדנו שם התחלנו לצעוק “צאו מכאן!” זו הייתה הפגישה הראשונה והאחרונה שלנו לתקופה מאוד ארוכה…”

הסרט מתאר ניסיון לשיתוף פעולה עם קבוצה על מנת לקדם אינטרסים משותפים אולם חלק מקבוצה זו, למרות היותו קבוצה מודרת, יחסית — בל נשכח כי מדובר בגברים לבנים — משתמש באותם פרקטיקות מיזוגניות אנטי-פמיניסטיות. כמובן שכעת עולה השאלה, מה עושים? האם יש לשתף פעולה עם גוף למען מטרה מאוחדת ועדיין לסבול מעול הדיכוי, ההדרה וההשפלה שכרוכים בשיתוף פעולה זה? ובכן, ההחלטה של הפמיניסטיות הייתה לא לשתף פעולה! הן החלו בעבודה פנימית של הקבוצה, באמצעות חיזוק מודעות, ועבדו עם קבוצות מודרות ומדוכאות אחרות על מנת לגבש כוח מהותי למלחמה בגזענות ובשנאה. לא לחינם, מבחינה היסטורית נחשבת קבוצת הנשים הפמיניסטיות-לסביות לאחת הקבוצות המשמעותיות של הקרב לשוויון זכויות. ללא עזרתן לא הייתה מחאתו של ד”ר מרטין לותר קינג מצליחה להתרומם ולהפוך לתנועת ההמונים שאנו מכירים כיום.

מה לנו ולעניין זה? ובכן, במאמרה “אילו נולדתי מזרחית” מבקשת שרון שחף מנסה את המצב האבסורדי הזה. היא מלינה כי המזרחים אינם מוכנים ללכת בתלם! הם מתנגדים רחמנא ליצלן לניסיונות לייצר מטה מאבק אחיד בין כל הפלגים. לטענתה, הפעילים רוצים להילחם יחדיו ואילו יש את “הפירומנים המזרחיסטים אשר מנפנפים בדגל העדתית גם אם זאת אינה קיימת”. די במשפט זה לבסס את דעותיה החשוכות של שחף כנגד כל פעולה למודעות מזרחית. אמנם הייתה תנועת מחאה בקיץ האחרון, אכן היה ניסיון לגייס אנשי שכונות ומזרחים, אולם לא למען הכללתם בין קבוצות ההנהגה, המטרה הייתה לאסוף מסה על מנת לתת משנה תוקף לדרישות “ראשי המחאה”. כמו כן, הירידה לפרקטיקות המפא”יניקיות של ההפרד ומשול בין “מזרחים טובים” ל”מזרחים רעים” לא מוסיפה אמינות לדמעות התנין של הכותבת.

יש לציין כי המציאות הייתה שונה מהמתואר, שכן בימי המחאה לא הוגש עלה של זית ופתח לשותפות מלאה למזרחים ואנשי הפריפריה. במציאות, “מנהיגי המחאה” היו ממש כמו בסיפור על הגברים בסרט, הם ערכו ישיבות משלהם, החליטו החלטות משלהם, וניסו לקיים מאבק שהם מנווטים על מנת לקדם אינטרסים שהם רואים לנכון. אכן, עולה שאלה קריטית, מה עושים? האם על הפעילים המזרחים המודעים לשתף פעולה עם פרקטיקות אלו? האם עלינו לשתוק נוכח הדיכוי והאפליה? ובכן, חלק החליטו, כי ישנו דג גדול מזה, כלומר אותם פוליטיקאים, גברים אשכנזים, שיושבים להם וממשיכים לעשות במדינה כבשלהם, אולם החלק האחר קיבל החלטה שדרשה יותר אומץ, אך מקורה נטוע אי שם בשנות השישים של מחאת זכויות האזרח, הם החליטו: די! לא עוד. איננו מוכנים לשמש תפאורה משנית לקבוצת כוח שמנסה להמשיך ולייצר את אותו שיח רק תחת כסות אחרת. רוצים יחד? אין שום בעיה, אבל רק באופן שוויוני.

אבל למרבה הצער זה לא קרה, אנשים החליטו כי הם יודעים טוב יותר לנווט את המחאה וניסו לעשות בה כבשלהם, ללא שותפות ועם יחס פטרנליסטי כלפי האחרים. היחס היה מתנשא, יחס של עזרה ולא של שותפות. הדבר דומה לפעילה פמיניסטית שלא תסכים לשתף גברים לבנים במאבקה, לא בשל רצון לשלוט או להתבדל אלא משום שאותו גבר ייצג את אותו עולם ישן ומיזוגני שבו היא נאלצה לחיות כבת חסות נשלטת, וללא זכויות.

כמובן שניתן למסגר את השיח במונחים של מעמד, ואמנם יש אויב משותף שחשוב יותר להתייצב מולו, אך אם היינו מסכימים לזאת במהלך ההיסטוריה הרי שנשים לא היו יוצאות מהמטבח, שחורים לא היו יוצאים מהעבדות ולשוויון אזרחי וכנראה שגם מזרחים לעולם יהיו בסולם החברתי כמה שלבים מתחת להגמוניה. עוצמה יכולה לבוא אך ורק ממקום של שוויון וקבלה בין הפלגים השונים, מעמד הוא נושא חשוב אך לא היחיד, בקרבו מתחבאים עוד גוונים רבים כמוצא אתני, מגדר ואפילו לאומיות – וכשתנאים אלו יתקיימו, בטוחני כי כל הפלגים ימצאו את עצמם יחדיו, אולם לאור דעות שונות שעולות לאוויר נראה כי עוד חזון למועד.

הכותב הוא פעיל חברתי, חבר בוועד המנהל של הקשת הדמוקרטית המזרחית ומרצה בחוג למדע המדינה באקדמית עמק יזרעאל. לבלוג של הני זובידה

כנראה שיעניין אותך גם: