• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מחיקה ברברית

הריסתו של מלון שפרד ההיסטורי על ידי פטרון המתנחלים מוסקוביץ’, היא עוד חלק במאמץ הברוטלי למחוק את הזיכרון התודעתי והממשי לטובת סדר יום לאומני
אורלי נוי
הריסת מלון שפרד בשייח ג'ראח, 10.01.11. צילום: אקטיבסטילס

המחזה של בולדוזרים הנוגסים במבנים והורסים אותם עד עפר איננו מחזה נדיר בירושלים המזרחית. עיריית ירושלים מחריבה בשנה בממוצע בין 80 ל-100 בתים על ראשי דייריהם, שמעולם לא ניתנה להם האפשרות לבנות אותם באופן חוקי. זה תמיד מחזה קורע לב: הבכי של הילדים בהמולה האלימה, הייאוש על פני המבוגרים, החפצים שזרוקים בחוץ.

ובכל זאת, משהו במראה ההרוס-למחצה של מלון שפרד כיווץ את הלב בכאב מסוג אחר.

הפעם, לא היו אלה הבולדוזרים של עיריית ירושלים שהכניעו את המבנה המפואר מתוקף צו הריסה, אלא באי כוחם של המתנחלים ששמו יד על המלון וכעת מבקשים לבנות שם יחידות דיור מפוארות באדיבותו של פטרונם, ארווין מוסקוביץ’. אחוזים באותו אמוק דתי/לאומני המאפיין פונדמנטליסטים באשר הם, התנפלו על אחד המבנים המרשימים ביותר בעיר המזרחית והלמו בו, אדישים לזיכרון ההיסטורי יוצא הדופן שהוא נושא.

למין בנייתו בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת עבור המופתי של ירושלים דאז, חאג’ אמין אל-חוסייני, על-ידי קבלנים יהודים (בימים בהם עוד אפשר היה להעלות תרחיש שכזה על הדעת), היה מלון שפרד עד – ולעתים אף שחקן – בתהפוכות הסוערות שידעה ירושלים. הוא שימש כמשכנם של ג’ורג’ אנטוניוס (מזכירו האישי של המופתי ומי שנחשב לאחד ממבשרי הלאומיות הערבית) ורעייתו, והתארחה בו האליטה המקומית של התקופה; הוא היה עד למאבקי האצ”ל ולהשתלטות אנשי ההגנה, ואף קלט את פצועי המתקפה על שיירת הדסה, אשר זכו לטיפול רפואי בין כתליו. תחת השלטון הירדני שימש כבית מלון, ולאחר הכיבוש והסיפוח של העיר המזרחית עבר לידי המדינה תחת חוק נכסי נפקדים ושימש, בין היתר, את משרד המשפטים ומשמר הגבול.

Mufti's house, Antonius family tenants, American Colony (Jerusalem). Photo Dept., photographer, 1933
מתחם מלון שפרד לפני ההריסה. צילום: רויטרס

באמצע שנות השמונים, המלון נרכש מהאפוטרופוס על ידי מוסקוביץ’ ונחרץ גורלו לשמש כעוד חוליה בשרשרת ההתנחלויות השואפות לייהד את השכונות הפלסטיניות ולהמיר את אופיין הלאומי. בזאת הצטרף מלון שפרד לרשימה ארוכה של נכסי ציבור שמצאו את דרכם מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לידיהם המשתוקקות של המתנחלים, על-פי רוב בעסקאות בלתי שקופות שהתקיימו ללא מכרז ואשר טיבן מעולם לא נחשף בפני הציבור הישראלי. תופעה זו מוכרת אף ביתר שאת מסילוואן, שם התגייסו באופן מעורר השתאות ממש כל הזרועות הממשלתיות והרשמיות הנוגעות בדבר כדי לבסס את שלטון המתנחלים בכפר.

כמו בסילוואן, גם כאן נעשה מאמץ ברוטאלי למחוק את שכבות הזיכרון שהאתרים הללו אוצרים, ולרתום אותם לטובת סדר יום לאומני, קיצוני וצר. בסילוואן זה נעשה בראש ובראשונה על-ידי מחיקה תודעתית של הפסיפס התרבותי העשיר שנחשף בחפירות, וכפייתו של נרטיב היסטורי-לאומי בלעדי על האתר, ואילו בשייח ג’ראח המחיקה היא פיזית ממש – הריסת אחד הסמלים של ירושלים הקוסמופוליטית ובניית התנחלות חדשה על חורבותיה.

במובן מסוים, זהו צדו השני של אותו פולחן-אבנים שמאפיין כל-כך את הלאומנות המשיחית שפורחת כאן מאז 1967, שכן אם האבנים יכולות לשאת קדושה שראוי להיהרג – ובעיקר להרוג – למענה, אזי הן יכולות באותה המידה לגלם ולא באופן סמלי בלבד את הטמא והמתועב. ואכן, אחדים מנציגי המתנחלים דיברו על הריסת המלון כאילו הביסו בזאת לא רק את המופתי המנוח אלא את המשטר הנאצי בכבודו ובעצמו.

נוכח תמונות ההרס של הבניין המיוחד הזה, אשר בכל מדינה שפויה היה מוכרז כאתר מורשת היסטורית וזוכה לכבוד הראוי, קשה היה שלא להיזכר בתמונות ממקומות אחרים בהם להט פונדמנטליסטי של קבוצות אחוזות טירוף הביא להרס אוצרות תרבות נדירים. כך, למשל, בימי השיא של המהפכה האסלאמית באיראן, פלשה קבוצה לא גדולה לאתר פרספוליס, סמל המלוכה האיראנית, ופגעה בכמה מהממצאים במקום בשם התיעוב לשלטון המלוכני החילוני. המעשה הזה קומם עליו ביקורת ציבורית בלתי רגילה, גם מקרב אנשים אשר תמכו במהפכה לחלוטין ותיעבו את השלטון המלוכני בכל לבם, כיוון שראו בפרספוליס חלק מהמורשת ההיסטורית העתיקה שלהם.

בישראל, למרבה האסון, וונדליזם ברברי מהסוג הזה נעשה בתמיכה מפורשת של השלטון עצמו.

הכותבת היא דוברת עמותת “עיר עמים”

לקריאה נוספת

כנראה שיעניין אותך גם: