עם הפנים לסקנדינביה

האווירה במוצאי שבת ה-23 ביולי 2011 בתל אביב, היתה אקסטטית. עשרות-אלפים עם דגלים אדומים, שלטים וסיסמאות שכאילו נלקחו מדף מסרים סוציאל-דמוקרטי של “המכללה החברתית כלכלית”. זו הייתה הפגנה עם מסר חזק, שאפילו התקשורת שניסתה למסגר את האירוע כמחאה נושאית מוגבלת על מצוקת דיור, נאלצה להעביר. כשאלפים צועקים “העם רוצה צדק חברתי”, וכששלטים כמו “השוק חופשי! ואתה?” מצליחים להיכנס לתמונות בעיתונות המסחרית, יש תחושה שעבודה של שנים על חיבור התודעה להוויה נותנת סוף סוף פירות.

אבל הרגע הזה הוא קצר. תחושה של נמאס שקיבלה פתאום ביטוי פוליטי לא-מפלגתי, תישחק בהיעדר המשכיות על-ידי תקשורת שתחפש את הנושא הבא ועל-ידי מערכת מפלגתית לא רלוונטית. אם אין מסגרת קבועה שמהות קיומה הוא המאבק לשינוי חלוקת המשאבים הכלכליים, מסגרת שהערכים שעלו בהפגנה הם ההיגיון שמאחורי פעולתה, היכולת לשחזר את הרגע מוטלת בספק.

הארעיות הזאת אינה קשורה לעצם ההצדקה למחאה חריפה, שלא תיעלם בקרוב, אלא משום שהשילוב בין היכולות הלוגיסטיות של גופים שייתכן שהיו או שיש להם תוכניות אחרות, לבין מי שהצליחו לעצב את המסרים הוא שילוב לא מובן מאליו, ודאי לא כזה שמישהו יכול להבטיח שיחזור על עצמו.

המודל של סקנדינביה שבה ארגוני עובדים גדולים מאוד, חזקים ודמוקרטים, מיישרים בפועל את כל המערכת הכלכלית והמפלגתית בהתאם לערכיהם ובהתאם לאינטרסים המובנים של חבריהם, רחוק מאיתנו. ראוי לשאוף ולהתקרב אליו ויש כידוע מאמצים בכיוון, אך הדרך עדיין ארוכה מאוד. עם זאת, יש בדרך מספר תחנות ביניים קרובות יותר.

ממשלת ישראל כנראה לא תיפול בעקבות סוף השבוע האחרון, וגם אם תיפול, מי בדיוק יחליף אותה? ציפי לבני וקדימה? ממשלות ביוון ספרד וצרפת עמדו בשנה האחרונה מול גלי מחאה חזקים בהרבה ושרדו. הודות ללגיטימציה הציבורית שממנה הוא נהנה, משטר פרלמנטארי הוא יציב יחסית יותר ממשטר סמכותני מובהק נוסח מצרים של מובראק. יחד עם זאת, תושבי יוון וספרד ובוודאי תושבי צרפת, נהנים ממדינות רווחה מפותחות בהרבה מזו שמציעה ישראל לאזרחיה. הסיבה המרכזית לכך היא היכולת לסמן “תג מחיר” לממשלות הפוגעות במדינת הרווחה.

בצרפת נדמה ש”הרחוב” ורק “הרחוב” הוא זה המתחזק את מדינת הרווחה המפותחת מאוד שלה. זאת שעה שהפוליטיקה המפלגתית הצרפתית מורכבת מגזענים כמו אן מרי לה פן, תואמי ביבי דוגמת ניקולאי סרקוזי ו”סוציאליסטים של קוויאר” מעוררי בחילה מהסוג של דומיניק שטראוס- קאהן. ומי מתחזק את “הרחוב”? ארגוני העובדים.

ה-CGT, ה-FO ( כוח לעובדים הצרפתי) וה-CFDT  מונים כל אחד כ 800,000 חברים. זה אולי די מעט עבור כוח עבודה של כ-25 מליון שכירים צרפתיים, אך אין לטעות, לא מדובר בהיחלשות. גם בשנות ה-60 היה אחוז השכירים החברים בארגוני העובדים הצרפתיים דומה. לארגונים הצרפתיים אין את העוצמה של ארגוני העובדים הסקנדינביים אך הם מוכיחים כי גם ארגוני מאבק דמוקרטיים, השקולים כל אחד בגודלו לארגון של כמה עשרות אלפי חברים בישראל, מסוגלים להפעיל על בסיס קבוע את “הרחוב” ולגרום לממשלה ולפרלמנט לעשות דברים שהם לא אוהבים לעשות.

לעומת זאת, האקלים המשפטי בצרפת נוח יותר. יש בה זכות שביתה רחבה מאוד הדומה בהיקפה לזו של ארצות סקנדינביה, יש בה מנגנון מובנה של מועצות עובדים במקומות העבודה, שאוכפים חוקי עבודה, ועידן השליטה הישירה בנתינים חסרי זכויות מאחוריהם.  ועדיין, את רוב מה שניתן לעשות שם, ניתן לעשות גם כאן.

יתרונותיהם של ארגוני העובדים הדמוקרטיים

א. בחברה התעשייתית מקום העבודה הוא המסגרת הארגונית הטבעית. זהו המקום שבו בהיעדר התארגנות יש כמעט תמיד ציבור מנוצל הניצב מול מנצל ברור וישיר: בעל המפעל, הנהלת החברה, בעלי חברת הקבלן או מנהלי עמותת הקבלן וכיוצא בזה.  כתוצאה מכך ארגוני עובדים הבנויים על בסיס יחידות ייצוג תלויות מקום עבודה/אזור עבודה, הם דוגמה כמעט יחידה לארגוני המון סוציאליסטיים, פוליטיים ויציבים במסגרת החברה התעשייתית.

ב. הארגון מבוסס על אינטרס מעמדי מטריאלי קבוע של ציבור שבהגדרה אינו אליטת ההון השלטת.  מטבע הדברים, אופיו ודרך פעולתו של ארגון נגזרים מהאינטרסים שלו. ארגון הבנוי על האינטרס המעמדי של עובדים, ולא הבכירים שבהם, ינהל את מאבקיו באופן נחוש יותר מארגון שהאינטרס האמיתי שלו אחר.

ג. בדומה למפלגה, ארגון העובדים הדמוקרטי הוא כלי של קבע. יש לו מוסדות, יש לו חברים, מנגנון קבלת החלטות וגוף ידע מצטבר על איך עושים דברים באופן אפקטיבי. אך בניגוד למפלגה ישותו אינה מתמצת ברגע אחד שבו נבחרים, ולאחריו ניתן לחלק שלל למעטים שהצליחו לשכנע את הרבים להצביע עבורם או עבור פטרונם.

בארגון עובדים דמוקרטי, כזה היכול להדיח מלמטה את הנהגתו וכזה שבו החברים בעצמם מקבלים החלטות מרכזיות, המהות כוללת בהכרח מאבקים תדירים על חלוקת המשאבים. מאבקים שמובלים ע”י האינטרס של כלל מי שיכולים להשפיע על קבלת החלטות או לחילופין תלויים בקבלת החלטות שישביעו את רצונו של ציבור חברים רחב.

“מ-ה-פ-כה”, צעקו חלק נכבד מהמפגינים ברחובות תל אביב, בין אם התכוונו לכך ובין אם רק אהבו את הצליל של המילה. אך יש לזכור כי מהפכה אינה רק תוצר של הפגנה אחת גדולה ואפילו לא רק תוצר של סדרת פעולת מחאה מוצלחת. מהפכה היא שינוי סדרי השלטון והחברה באופן מהותי.

מהפכה בישראל צריכה לשנות את סדרי השלטון שכיום נתון בידי משפחות הון ובידי אליטה ביטחונית-פוליטית המשרתת אותם ואת עצמה. אליטה שברוב ימות השנה מצליחה יפה במלאכת ה”הפרד ומשול” של כל היתר. שינוי שלטון ההון משמעותו כוח אחר המנוגד לו מטבעו, כוח שתופס צעד אחר צעד מקום ועוצמה, שהולכים ומצמצמים את כוחם של מי שניצבים מולו.

כוח מן הסוג הזה אינו תנועה אמורפית ואינו מתבטא בהופעה מוצלחת בתקשורת; זהו כוח שבחברה התעשייתית של ימינו חייב להיות מגולם בארגון עובדים המתפקד כארגון מאבק הנתון לשליטת חבריו.