"נגה" חוזרת

הקווירפדה
על עבריינות ברשיון

דליה מרקוביץ`

בערב יום גאווה התקיימה בבית פרטי בפלורטין מסיבה קווירית שהייתה אירוע קצה בסדרה של מסיבות שהתקיימו במועדון ה”קוסמונאוט” בתל אביב. המסיבה הייתה חלק ממסורת של מסיבות בשם “קווירחאנה”, שנערכו מדי שנה מתחת לגשר הירקון. ה”קוויריחנה” ניסתה ליצור אירוע אלטרנטיבי לאירוע הגאווה, שהפך להיות ממוסחר מדי, א – פוליטיים ושבויי בדימויי גוף עמוסי טוטסטרון.

“נגה” כתב העת הפמיניסטי חוזר מחודש ומעודכן.
אנו מציגים כאן מאמר אחד מאוסף המאמרים שבגליון החדש.

הנכם/ן מומנים/ות לעשות מנוי או לרכוש את הגיליון הבא שיצא לאור במהלך חודש ספטמבר.
מרכזת מחלקת מנויים היא חן אריאלי ולהלן הפרטים:
טלפון למנויים ורכישות: 03-5220074
דוא”ל: [email protected]
מנוי ל-4 גיליונות – 100 ש”ח
מחיר לגיליון – 30 ש”ח

~
הרעיון הבסיסי של המסיבה היה לפרוץ את שיטת המועדונים, ולעשות משהו משוחרר יותר, משהו לא מסחרי, אירוע עם הרבה חללים, קונספטים, אומנות ופוליטיקה. זירה שלמה עוצבה מחדש לרגל האירוע: מתחם הופעות דראג, בר מאולתר, מיצג של מנגל עם בובה דביקה של “חתן כלה” ושמשייה שהגנה עליהם מה”חום” ועוד. בכניסה עמד “Door man” ביצ`י במראה גותי שאתגר את מפלס ה BDSM של “רוכשי הכרטיסים”. “קופאית” Vanilla חילקה מדבקות עם לבבות ועל קיר הבניין האחורי הוקרנה שקופית ענקית של חיילות מחבקות “עוזי” בהקשב מתוח. מי ששכב על המזרונים שעל הגג יכול היה לראות את הקריצה הפרודית כולה: על הסצנה האלקטרונית, מסיבות הרייב, מועדוני הסקס, אירועי הקונספט הממוסחרים ואפילו על הקינקיות עצמה.
המסיבה הייתה פרי עבודת צוות יוצאת דופן שנעשתה בהתנדבות. ימים, כסף, ואין סוף אהבה ומחשבה הושקעו באירוע שביקש לחגוג את הגאווה קצת אחרת, ולבסס את התשתית של הקהילה הקווירית המתגבשת בישראל.
בעיות עם המשטרה לא נצפו. המארגנים טענו בתוקף כי האזור משיק לאזור תעשייתי, היוצר לכשעצמו הפרעה עצומה וזיהום סביבתי כבד שמשום מה מעולם לא הפריע לרשויות החוק, ולכן לא צפויות בעיות מכיוון התושבים. חשוב לציין כי במקום כבר נערכו מספר מסיבות שלא היה להן כל קשר לאירועי הגאווה או לקהילה, וזאת מבלי שהדבר עורר בעיות.

מבלי להיכנס לסוגיית הזמן, ומבלי לשאול מדוע ביום הגאווה לא ניתן לחגוג עד שעה מעט מאוחרת יותר, כמו ביום העצמאות למשל, או אחרי ניצחון של מכבי, מעוררת פלישת המשטרה למתחם שאלות רבות. משטרת ישראל הגיע לאירוע פעמיים וביקשה להחליש את המוסיקה. כבר בפעם הראשונה ירדה עוצמת הדציבלים באופן משמעותי. בסביבות השעה 03:30 נפסקה המוסיקה לחלוטין, אבל זה כבר לא עזר. למרות שהודיעו רשמית על הפסקת המסיבה ולמרות שהסאונדמן כבר התחיל לפרק את הרמקולים, שבע ניידות, עם כמה עשרות שוטרים, עצרו ברחוב הצר בחריקת בלמים. תוך דקות המסיבה נראתה כמו אתר של פיגוע. צ`קאלקות מהבהבות, סירנות, צרחות גסות וקללות – מופע אימים של משטרת ישראל. בלי אישורים וצווים, כאילו אין חוק ואין מחר, פרצו לבית הפרטי עשרות שוטרים חמושים בקסדות ואלות, דוחפים אנשים, מכים בפראות, הופכים מקרר של בירות ושוברים כל מה שניתן. באחת מעשרות העדויות שהגיעו לאחר האירוע אמר אחד המשתתפים “האלימים”, אלעד בן יוסף, סטודנט בן 26 מן הטכניון: “להגיד לכם שפחדתי יהיה זילות של מה שהרגשתי. כמעט עשיתי במכנסיים. הנה אני עומד, בלי שעשיתי דבר, ביני לבין הרחוב עומדת קומה מלאת שוטרים עם אלות ואני צריך לעבור אותם איכשהו (ורצוי מאוד שלם). הגעתי למצב שסקרתי במלוא הרצינות מרפסות שכנות כדי לנסות לבדוק אופציות של בריחה. תהיתי אם לרדת למטה ולנסות לעבור את מחסום השוטרים בקומה התחתונה, אבל כשהתחלתי לרדת במדרגות שמעתי כאלו צרחות עד שנמלטתי חזרה למרפסת וחיכיתי לגל המתפרץ והבלתי נמנע של כוחות אכיפת החוק שיגיעו אלי”. כשהפוגרום למטה ולמעלה משתולל, הגיעו לאירוע גם שוטרים ללא תגי שם, אך עם מצלמת וידיאו. מיותר לציין כי מצלמות הוידיאו של המשתתפים באירוע, הוחרמו על ידי המשטרה.
ברגע אחד של כאוס, כשהכל נראה דמיוני ומופרך, כשראש של בחורה חסרת הכרה התחכך בגלגל המכונית שלי ואמבולנסים תקועים (שלא הצליח לעבור את מחסום הניידות) צפרו ברקע, שמעתי בחור אחד שואל בתמימות את אחד השוטרים חסרי השם: “למה עשיתם את זה, למה? זו הייתה סתם מסיבה?”. השוטר, חסר שם, אך רציני להחריד, ענה לו בתמיהה אמיתית: “אתה באמת רוצה להגיד לי שזו הייתה מסיבה נורמאלית?”.

הבוקר שאחרי
מה קרה בבוקר שאחרי? שמעתם על האירוע במהדורת חדשות הערב של ערוץ 2? ה”אגודה” ארגנה משמרות מחאה של הומואים, לסביות וקווירים גאים מול תחנת “מרחב יפתח”? נפתחה וועדת חקירה חוץ משטרתית לבדיקת אירועי הלילה הזה? הוגשו כתבי אישום נגד שוטרים גזענים ופולשים שהשתמשו באלימות בלתי סבירה? ממש לא. הדברים האלו אולי קורים במקום שבו הפוליטיקה אינה מנוהלת על ידי גנרלים, שאין בו מנטליות גברית – צבאית ושאין בו כיבוש. במקום הזה, שלנו, מאוד חרדים מאנרכיסטים שמאתגרים את הסדר החברתי, מהומואים שמאתגרים את הגבריות, מלסביות שמערערות על מודלים נשיים, ובאופן כללי מאחרות פוליטית. חמת הזעם והפחד של המשטרה מן הקואליציה של ה”אחרים” שנוצרה במסיבה, נובעת מן התמהיל הזה שאתגר לא רק על המיניות ההטרוסקסואלית, אלא את כל תפיסת הביטחון. לא בכדי הקהל שאג לעבר השוטרים `מדינת משטרה`. במדינת משטרה השיטור הוא הכלי האולטימטיבי של השליטה. במדינת משטרה חרדים מכל ערעור על מהות השלטון. במדינת משטרה חרדים מכל הרהור באג`נדה אלטרנטיבית טוטאלית, וכשמהרהרים בקול רם מדי, המשטרה פורצת באלימות כדי להשתיק את הקול. את המאבק של השוטרים ברעש, ניתן לכן לקרא גם כמאבק רחב יותר. לא בכול פעם שנשמעים צלילים של אלקטרו אחרי חצות, מגיעה למקום היחידה לפיזור הפגנות. במובן הזה, הפריצה הברוטאלית של המשטרה אל המרחב הסימבולי שכוננה המסיבה הייתה כמעט כרוניקה כתובה מראש. כוחות השיטור והפיקוח אינם סובלים מרחבים סמליים – פוליטיים שגולשים אל מחוץ לתחומי השליטה. לכן בתוך דקות הם הפכו את הסביבה הבטוחה והמוגנת של המסיבה לאלימות וולגרית ופשטנית, אלימות שאין לה שום דבר עם שמירת הסדר הציבורי, אלא עם שימור השררה לשם עצמה.

ביום שישי הלכתי בהתרגשות קלה לפיצוציה. חשבתי שאולי המקומונים של תל אביב ייתנו קצת כבוד ל – Stonewall הישראלי. “4 שוטרים הוכו על ידי הומואים” היה כתוב בכותרת, ו”אישה בגיל עמידה התקיפה שוטר”, היה בערך התוכן של גוף הכתבה.
גאווה מצוינת לכולנו.