על מהפכות שם וכאן

אז מה היה לנו בשבוע שעבר: מהפכה במצרים והפחתת מחיר הדלק בישראל ב-23 אגורות לליטר. ממש דומה. לעומת התרוממות הרוח מהאירועים במצרים, בישראל כל דבר, גם חשוב, הופך במהרה לפנקסנות של לבלרים וחנוונים. יטענו שזה ההבדל בין התהליך הדמוקרטי הנוקדני למהפכה שנועדה לסלק רודנות; יש בכך אמת, אבל זוהי לא כל האמת.

בעשורים האחרונים צפינו בשינויים משמעותיים הן במדינות דיקטטוריות והן בדמוקרטיות. השלטון במדינות הקומוניסטיות קרס כמעט לחלוטין, במדינות דמוקרטיות חלו שינויים משמעותיים במדיניות החברתית, וכעת אנו צופים בשורה של מהפכות במדינות רודניות בעולם המוסלמי ומצרים בראשן. אני ממש מקווה שזה לא ייעצר שם. סין, שמנהלת מדיניות מתוחכמת של דיקטטורה פוליטית וכלכלה כביכול חופשית, צריכה להיות הבאה בתור. מהפכות כאלה מצליחות ברגע שיש לחץ ציבורי מסיבי וחוסר נכונות של השלטון לרצוח ולטבוח באותו ציבור. זה קורה לא פעם כאשר הצבא וכוחות הביטחון האחרים מסרבים לעשות את המעשה הנורא הזה.

במדינות הדמוקרטיות התהליך פחות מובחן, אבל כאשר בוחנים לאורך זמן את המדיניות רואים שינויים משמעותיים. מדינת ישראל היא דוגמה למדינה דמוקרטית (הוויכוח עד כמה זו דמוקרטיה ראויה לא ייעשה כאן) שעברה, כמעט, מהפכה בעשורים האחרונים. ממדינה שהתחילה להתפתח לכיוון של מדינת רווחה מפותחת בשנות השבעים היא הפכה מאמצע שנות השמונים וביתר שאת בשנות האלפיים למדינה הנוקטת במדיניות ניאו-ליבראלית קיצונית. מדיניות שבה הממשלה קטנה, המיסים בכלל יורדים, בעיקר המיסים הישירים והפרטה של רבים מהתחומים החברתיים. פעמים רבות ההפרטה מוסווית באמצעות כך שהיא נעשית בתוך מוסדות ציבוריים, ראו מערכת החינוך הציבורית ומערכת הבריאות.

מלבד השינויים הריאליים, יש גם שינוי באופן החשיבה והדיון. ניקח כדוגמה את המאבק האחרון על מחיר הדלק ועליות המחירים. נראה כאילו המעמד הבינוני התעורר, אלא שההתעוררות שלו מבוטאת בנוסח שמקל על השלטון להתמודד איתו. אין פה דיבור על הרס מדינת הרווחה והשירותים הציבוריים, על ממשלה שאינה יכולה לספק שירותים חברתיים בסיסיים, אלא על מחיר הדלק, המים, הדיור ועוד פרטים, כאילו אם יורדו המחירים האלה הכל יהיה טוב והבעיות החברתיות תיפתרנה.

בשבוע האחרון שמענו על משפחות שמשתכרות 13 ו-15 אלף שקל לחודש, שמחירי הדלק והמים ממש הפילו אותן. בעיון קצר במבנה ההוצאה שלהם, מצאתי שההוצאות על חינוך גבוהות משמעותית מכל הוצאה אחרת. אילו היה כאן חינוך חינם מגיל חודש, ההוצאות של משפחות אלו היו יורדות באלפי שקלים לחודש – לא בכמה מאות של הורדת מחיר הדלק ופחות מכך בהורדת מחיר המים. אבל למה לדרוש חינוך חינם כשאפשר לדרוש הורדה במחיר הדלק. אפשר לספר את אותו סיפור גם על הוצאות בריאות.

משפחות שמשתכרות הרבה פחות מאלו נפגעות כמובן גם מהעלות של חינוך ובריאות וגם מהעלייה במחירי הדלק והמים, הורדת מחיר הדלק לא ממש תועיל להן. כאן כמובן שתי מערכות צריכות לפעול, השכר והרווחה. כאשר רווחי החברות עולים והמס עליהן יורד, יש לכך משמעות פשוטה הן בנוגע לשכר שהן משלמות, נמוך מדי, והן לכספים שהן מעבירות למדינה, מעט מדי, כדי שזו תנהל מדיניות שתאפשר חיים בכבוד גם למקבלי השכר הנמוך.

כך שכאשר המאבק הוא על נקודות ספציפיות שנוגעות למס כזה או אחר קל למדינה לפתור את הבעיה, להוריד את המס האמור ולגבות אותו בדרך אחרת על ידי קיצוץ בתקציבי המשרדים. כך יוצאים כולם מרוצים והמצב נשאר כשהיה. אז כנגד המהפכה הניאו-ליברלית שעברנו לא מספיק לדרוש הפחתת מס כזה או אחר אלא דרישה ליצירת מדינת רווחה שבה העובדים משתכרים שכר גבוה ככל שניתן, הממשלה גובה מס פרוגרסיבי גבוה באותה מידה כמו במדינות רווחה אחרות, ומתן שירותים ציבוריים ברמה הגבוהה ביותר האפשרית במימון המדינה. זה המינימום.

מה שאנו צריכים ללמוד מהמהפכות כנגד רודנות הוא שהדרישה לשינוי אינה יכולה להצטמצם לאינטרס כספי כזה או אחר, אלא לשינוי מהותי, בהבדל אחד: שם הם רוצים להפיל את השלטון ולשנות את המערכת השלטונית, וכאן רוצים בעיקר לשנות את המדיניות; כי אם הציבור לא יעשה זאת, יש כוחות כלכליים ואחרים שדואגים לכך שהשינוי הראוי והרצוי הזה לא יקרה ונמשיך לחיות במהפכה המתמדת של ההון.